השמים לאלוהים, איינשטיין לבר(י)וני זכויות היוצרים

כתבתי פעם בתקופת ההסטוריה האלטרנטיבית על אמנת "השמים לאלוהים" שעליה חתמו בני האדם הראשונים שזכו בידע, כדי למנוע את זליגתו לבני האדם הבאים אחריהם. האוניברסיטה העברית, שחברת חקירות מטעמה תבעה מהצלם בן פרג' (ממשפחת האחים פרג'-אולפני צילום מהפרסומות של פעם?) 20,000 ש"ח על שימוש בתמונה של איינשטיין בחולצות שהדפיס על פי הזמנתו של סמוי מטעם החברה (!), הלכה יותר רחוק מזה כאשר לא רק על הידע היא תובעת מונופול, אלא גם על שימוש בשמו של בעל/מקור הידע או תמונתו, לפי מה שהתברר מהמכתב שקיבל פרג' שקבע שהאוניברסיטה היא "בעלת זכויות הקניין הרוחני של פרופ' אלברט איינשטיין, המעניקים לה זכות ייחודית להשתמש בשמו ובדמותו של פרופ' איינשטיין". האוניברסיטה אמנם התנערה בינתיים מחברת החקירות (למה שכרה אותה בכלל? או לפחות לא ערכה בירור מוקדם על שיטות העבודה שלה?) אבל יש פה משהו מחריד מעבר לבריונות הרגילה על זכויות היוצרים, כשמתברר שגוף יכול להיות בעל קניין בעצם על זהותו ועל חייו של אדם על פי שמו, ואם אפשר כך לגבי אדם מת, מדוע לא אדם חי? מדוע למשל, אם פרג' או איזה מפר זכויות קניין אחר לא יוכל לעמוד בסכום התביעה שיתבע ממנו גוף בעל זכויות קניין, לא יכריז איזה בית משפט על שיעבוד/עיקול חייו-זהותו של מפר זכויות הקניין, או שכדי לההחזיר את 'חובו' יהפכו לקניין של הגוף-התאגיד? אתם מבינים? בן פרג', לדוגמה, לא יוכל להשתמש יותר בשמו, לא יוכל לשים תמונות שלו בפייסבוק או אפילו לשלוח אותם לקרובים, הוא גם לא יהיה רשאי יותר לחשוב, כיוון שגם מחשבותיו יהיו מעוקלות (האמצעים הביומטריים בעתיד יוכלו לזהות גם מחשבות גנובות!).

להיט ענק מתחילת האייטיז שלא מושמע מאז. עכשיו הבנתי למה

מעבר לרעיון המזעזע שתאגידים יכולים למעשה לבלוע, באמצעות בית משפט מקומי כלשהו, את חייך-את זהותך, מתגלה כאן האיוולת שבה 'זכויות יוצרים' של תאגידים (להבדיל מזכויות יוצרים של יחידים כמו זכות היוצרים על הכינוי 'הצועד בנעליו') מונעות ידע ומגשימות למעשה את 'השמים לאלוהים' מאותה אגדה, כאשר לפני הפצת כל ידע בסיסי, כולל הידע 'מי היה אינשטיין' או שבכלל היה איש כזה נדרש שחרור מבעלי זכות הקנין, ולא-יתבעו אותך, אנשים יעדיפו להישאר בידע הבנאלי, אותו מתירים ערוצי הריאליטי והפרסומות לשדר, או כמו שהתבטא בציניות המגיב גיל ג. "הדפסת דיוקנו של אינשטיין על חולצות ילדי הגן, מלבד היותה הפרת קניין רוחני בוטה, עלולה לקרב את דמותו של אינשטיין אל הילדים מגיל צעיר ולגדל דור חדש של ילדים שהוגה את המילה "אינשטיין" ללא מורא ופחד, עם שחוק על השפתיים תוך זילות גמורה לקדושת התגמולים". יותר טוב שלא ידעו על איינשטיין, ובכלל, שלא יעמיקו חשוב לאן עלולה רוחו של האדם להגיע, שכן זה עלול להביא אותם לפרוץ גדרות ולחתור כנגד זכויות קנין ותגמולים, עוד לפני שיהיה להם כסף לקבל את הידע באוניברסיטה (ידע אותו יידרשו להחזיר אם לא יעמדו בציפיות כתלמידים, אולי גם כן בדרך של הפקעת הבעלות על זהותם מידיהם). כן, רבותי, הסכנה הזאת יותר גדולה מהסכנה הגרעינית (אם כי גם לה, אגיד לכם בסוד לפני שתבוא חברת החקירות לתבוע אותי, אחראי במידה מסויימת מוחו פורץ הגדרות של איינשטיין).

(גנבתי את זה מאתר של הצופים. תעשו לי משהו)

עוד בריון של זכויות יוצרים הוא אריאל זילבר, שהחליט מתוך טעמים של נקמנות ימנונית חומייניסטית להיכנס בחברי 'הדג נחש' שהשתמשו לטענתו בצלילים מתוך שירו 'ואיך שלא' לשירם "הכופר-בהשם והקורא לשימוש בסמים" (כך בערך התבטא אתמול בערוץ 10) 'מה נעשה'. הבנתי שהבוררות שפסקה לטובתו וקבעה ששאנן סטריט וחבריו יפצו את הזמר-המוסיקאי המוכשר והמג'ונן ב100,000 ש"ח (!), קבעה שדיסקים עם השיר ייאספו מן החנויות וייגרסו. קודם כל, לשמחתי, יש לי את הדיסק ואינני מתכוון למסור אותו לשום גריסה. אך נראה שהשיר המשעשע ייעלם בקרוב מנוף השמיעה המותר.

כאן, כיוון שמדובר ביצירה אישית ובאדם חי, הדברים הם פחות ברורים. גם ג'ורג' הריסון נפרד בזמנו מסכום של 33.3 מיליון דולרים בגלל שמנגינת שירו 'הטוש המתוק שלי' היתה דומה מדי לשיר בשם HE'S SO FINE. במקרה של הריסון אני לא יודע, אבל במקרה של הדג נחש קצת קשה לי להניח שהם לא הכירו את המנגינה של זילבר. לזילבר יש זכות מסויימת על המנגינה שלו, שכמו מנגינות אחרות שלו, היא קצת גדולה מן האדם שיצר אותה. אולם אדם אינו יכול לשלוט על התוצאות של כל מה שיצר, הם לפחות לא קראו לעצמם בשמו, ולפי עניות דעתי הבלתי-משפטית, הם ציטטו ממנו, לא העתיקו, וכולנו מצטטים, כל החיים. הנסיון לתפוס את ההתגלגלויות של כל ההולוגרמות הנובעות מן היצירות של אדם בודד הוא מפרך וחסר תכלית, גם בעידן הקרב שבו ניתן יהיה למחוק זכרונות מאנשים שאינך רוצה שיזכרו אותך, ובסך הכל זילבר או כל אדם כזה שרוצה להחזיר את האויר שנשף בחזרה אל אפו, מזיק לעצמו וגורם שיזכרו אותו בתור הענק הרודף ילדים שנכנסו לגנו, לא בתור היוצר המוכשר אם כי מחורפן ששיריו היו לנכס צאן ברזל. אנשים יעדיפו איפה שאסור לצטט, גם לא לשמוע את היצירות המקוריות וגם זה סוג של 'השמים לאלוהים' וכשמדובר בזילבר החוזר בתשובה, אולי לזה הוא בדיוק מתכוון. שרק צדיקים לתפיסתו ישמעו אותו ו'ייהנו מאורו'. חבל.

אז בינתיים, מתוך תקוה שבריוני זכויות היוצרים מטעם זילבר לא יגיעו במהרה אל יוטיוב, ומתוך אמונה שרוח האדם החותר, הפורץ תמיד, תשחרר את האור שמגיע לכולם, תנצח את איסורי הקניין ותביא לחוק הגיוני יותר בקשר לזכויות היצירה של אדם אחרי מותו וגם בזמן חייו, וגם מוסיקה טובה אף אחד לא יוכל לכלוא באיסורים וחרמות, נסיים פוסט זה, איך (ש)לא, עם הדג נחש.

לפי עדכון, אכן ייאסר כל שימוש בשיר, גם אם יורידו אנשי הדג נחש את הקטע שנשמע כמו ציטוט מזילבר. הבנתי שפסק הדין של כבוד השופט תיאודור אור קשור גם במשמעות של השיר "המטיף להפצת סמים" עאלק. זה עושה את הדברים חמורים יותר, מעבר לסכסוך של זילבר והדג נחש והפלגיאט שהיה או לא. יש כאן חריגה מהסמכות השיפוטית של השופט ששם את עצמו, מעבר לנושא המשפט, לשופט על התוכן, ואני רואה בפסק הדין חסר התקדים לא פחות מראשית כינונה של משטרת תוכן-יצירתי, לתפארת מדינת ישראל-ליברמן.

!Eppur si muove

שיר שמדיח לשימוש בסמים ורומז לפיתוי קטינות