דיראר אבו-סיסי – עוד חטוף של המוסד?

לפי האתר של ריצ'ארד סילברסטיין הבלתי נלאה, חטף המוסד את דיראר אבו-סיסי, מהנדס תחנת הכח בעזה, במהלך טיול באוקראינה, והוא נמצא כרגע בישראל, על פי גרסאות שונות בכלא שקמה או במתקן חקירות השב"כ בפתח תקוה. על פי מה שנמסר באתר של סילברסטיין וגם במאמר של חגי מטר שהופיע באתר MYSAY והוסר משם, אך ניתן לגישה בפייסבוק, נחטף אבו-סיסי ברכבת בין חרקוב לקייב על ידי שני אנשים בלבוש אזרחי שהציגו את עצמם כאנשי בטחון, זאת על פי עדות עובדי הרכבת שאחר כך חזרו בהם, ככל הנראה תחת לחץ "מסתורי". חוץ מהמאמר שהוסר במייסיי ושורות אחדות שהופיעו במהדורה האנגלית של ויינט שהתייחסו להיעלמות ולחשד של אשתו של אבו-סיסי שהמוסד חטף אותו, התקשורת בארץ כרגע שותקת-מושתקת. רק הבלוגים מדברים. רחביה, אני, זהו בינתיים.

העובדה שהחטיפה נוגדת, כמו שמציין סילברסטיין, אמנה מרכזית של האו"ם בתחום זכויות האדם (וקרוב לוודאי גם חוקים בינלאומיים), המגנה על זכותו של אדם שלא להיות מועלם בכפיה, לא מזיזה לבחורינו המצויינים, שרגילים לצפצף על חוקים בינלאומיים כולל חטיפת אנשים, אבל שיפסיקו, למען השמה, לבכות בעיתונות המשת"פית, שלא אוהבים אותנו.

בינתיים עבר החוק נגד החרמה של ישראל. אני מצפה שחוק זה, הטפשי וילדותי יותר מקודמיו, יפול במוקדמות. עיקרו הפחדה ויצירת 'אפקט מצנן' פסיכולוגי, וכפי שאני רואה, זה יוצר את ההיפך. השמאל האמיתי בישראל לא יכול היה לצפות לממשלה טובה מזו, ממשלה שלא מרדימה את חושינו ולא מסתירה את החזירות הפאשיסטית הבסיסית של השלטון וממסד הכיבוש בעיקר, כמו שאני חושש שממשלת שלי-קדימה תדע לעשות כמו שכל ממשלות 'המערך' (בשותפות מרצ) של פעם ידעו לעשות. שלי אפילו התגאתה בזה. אבל אם החוק יעבור, אני מודיע כבר עכשיו שאשמח לסייע דרך הבלוג לכל מי שירצה להחרים ולא ידע איך. גם אני כרגע לא יודע בדיוק איך מיישמים בפועל החרמה נגד הישות הנקראת 'ישראל' והיא כביכול שלי כי היא שולטת על הטריטוריה שאני חי בה, אני מניח שלא הרבה יודעים, אבל הודות לחוק החדש שיביא את הנושא למודעות רחבה, הרבה אנשים ירצו ללמוד איך לעשות את זה, ואשמח לסייע. תענישו אותי. 

כי ישראל של היום, כתוצאה משותפות 41 שנה בין השמאל והימין, ודברים שלא התחילו רק לפני שנתיים כשממשלת התולעים הזאת של ביבי-ברק-ליברמן עלתה, תחדול מדרכה רק אם העולם יפסיק לשתף איתה פעולה, ואנחנו כאזרחים נפסיק לשתף איתה פעולה ולו בנשמתינו. במעט האנרגיה שאנחנו יכולים. שכל אזרח נורמטיבי במובן המוסרי של המושג יכול.

שותפות קואליציונית מוזרה נוצרה בין הטמבול שקורא למלחמת "אחים" לבין השמאל הלא משרת (להבדיל משלי וכל הדנא הזה של מפלגת העבודה) שחווה גם הוא בשבוע שעבר את נחת ידם של המחבלים בשחור, ובמובן הבסיסי יש איזה צדק בדברי הרב כלפיהם, יחד עם זאת יש להניח שחבריו של הרב הנושך לפעמים את היד המאכילה אותו וולפא ימשיכו להיות סמוכים על הממסד ולקבל ממנו ליטופים, ויש אומרים שכל מה שקורה בין הממסד הכובש והמתנחל, גאוות השלי, לבין מופרעי הגבעות הוא סוג של הצגה, שעה שמי שימשיך להיעצר על רכיבה איטית או על קטיפת קוצים מוגנים יהיו עם המושמטים השמאלני והפלסטיני. מה שקורה בין המתנחלים לצבא זה בעיקר משחק כבוד. כמו ב'אופסייד סטורי' – מר כסאח יתן לשופט בית המשפט את הכבוד המגיע לו, כדי שיוכל אחר כך להתגלות כראש הקנוניה ולפסוק לטובתו. פינוי אמיתי לא יהיה פה. או כמו שאמרה מישהי בפייסבוק: "מתנחלים נגד צה"ל? אתם חברים! חיבוק ולהשלים."

המסע בעקבות ההסטוריה של מצעד המחץ נגמר, עם ההגעה לראש השנה המצעדני (ראש השנה העולמי הקדום). תודה שעקבתם, אם עקבתם. אין פרוייקט חדש כרגע. אולי בעצם, זה יהיה מה שכתבתי עליו למעלה.