המושמטים היו שם קודם

אומר משהו שיישמע כמו כפירה: אף אחד לא הלך ברחוב ביום בהיר, ופתאום מתוך הכחול נפלה עליו ההשמטה. גם אין עירית ענבי שמגרילה השמטות, לכל אחד מהמושמטים, כולל כותב שורות אלה, היתה איזה 'בעיה' מוקדמת שבחלק מהמקרים יתכן והצדיקה שמקומו לא יהיה בצה"ל. כאשר חשבתי באחרונה איך זה שהמושמטים, שלא כמו ההומואים לדוגמה (קבוצת ההשוואה מתחילת המאבק) או קבוצות אחרות, לא הצליחו להתלכד ולהתאגד, אחת התשובות היא שכל אחד בא ממצב הקדם-מושמטות שלו, ואצל הרבה המושמטות היתה רק סעיף קטן על רקע ה'בעיה' הגדולה.

מאבק המושמטים, אגב, התמקד במושמטי פרופיל 21, ופספס את קבוצת המושמטים הגדולה ביותר – הערבים, שגם הם, בדרך כלל יש להם בעיות יותר גדולות עם המדינה חוץ מה'בעיה' הקטנה שהם לא הולכים לצבא, ובמידה מסויימת המושמטים היהודים בכל זאת נהנו על ידם מלהיות 'מושמטי העם הנבחר', וגם למושמטי מדינת תל אביב והאשכנזים היו כמה פריבילגיות לעומת מושמטי הפריפריה והמזרחיים – מה שהיה בחוץ השתקף בפנים, וגם אצל המושמטים היו מעמדות. 

אבל לא זאת הנקודה. הנקודה היא, שתהיה הסיבה האישית להשמטתו של אדם אשר תהיה, במדינה נורמלית הוא לא היה צריך לשאת על גבו את המטען הכפול הזה – גם ההתמודדות עם ה'בעיה' המוקדמת, קלה או קשה (לפעמים קשה יותר מבחינת הסטיגמטיות שלה מאשר כל דבר אחר), וגם הסטיגמה שנתנה לזה המדינה, אשר עושה אותו, אדם פחות ערך, וכאן זה מתוך כוונה וזדון. זה התרגיל שבו השתמשה החבורה האידיאולוגית השולטת על המדינה מיום היווסדה, כדי להשתמש במושמט בתור האחר לסמן אותו לשם ליכוד השבט. המדינה בכאילו, אותה חבורה אידיאולוגית למעשה שהשתלטה על השטח והשיח, שידעה איך להיבנות על כספי ניצולי השואה, קטן היה עליה להיבנות גם ממצוקותיהם של אנשים שנבחרו להשמטה-הדרה. דרך בן גוריון ודיין, ועבור לברק, ליברמן ויניב-הספרי והנאציונל-סמול של ימינו. המושמט הערבי שייך כמובן לסיפור היותר גדול של הציונות ומלחמתה לא לראות את האחרים בסביבה, שזה בעצם סיפור הייסוד של הכל, כמאמר האריאל "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי עם נרגילה" (פעם זאת באמת היתה תגלית עצומה). את המושמט היהודי, ששימש בעיקר כדגם 'יראו וייראו' כדי שצעירים יעדיפו להתגייס ולהתאבד בצה"ל, העיקר לא 'להשתמט', אף פעם לא ספרו. רק אני מתעסק בו, דומה, האחרים מקבלים רגליים קרות. עדיין.

אבל בימים איילה, כשמדברים על 'נאמנות' ועוסקים בכל מיני סימונים של מי נאמן ומי לא נאמן, כשאפילו המעמד הבינוני המשכיל והמרוויח, לפחות החלק שלו שהגיע בהמוניו להפגנת הדמוקרטיה האחרונה בת"א עד שברחבת המוזיאון לא היה מקום, מרגיש שעלולים לסמן אותו, לשים את האזרחות שלו בסוגריים, להתנות אותה על תנאי, המושמט מרגיש ששום דבר לא חדש בעצם, הוא היה שם קודם, ונמצא שם עדיין, מבוטל תמיד, מועמד בכל רגע לפינוי והריסה. מדינת ישראל, כתוצר של חבורה אידאולוגית ששמה בראש וראשונה את אנשיה, שהיו בעיקר אותה קבוצה רוסית-אוקראינית-בלארוסית ותיקה ו'סוציאליסטית', להבדיל מאלה של היום המקיאים את הוודקה שלהם על המושג, וצירפה אליה בהמשך גם את הפולנים וכמה משרתי ציבור ייקים טובים, כדי לבנות את היסודות, היתה חייבת, וזה בדנא שלה, לסמן אויבים ולא נאמנים, למלחמה, להשמטה ולהדרה.וכל מי שבא אחר כך, הפנים. וליברמן פשוט נתן לזה את העידכון בגירסת המאה ה21, ופתאום, הרבה מן המשמיטים של אתמול, מוצאים את עצמם במושמטים או במושמטים בדרך. יש יגידו, זה כבר ברצח רבין, יש יגידו כבר במהפך 1977, שבו הצטרפו עולי עדות המזרח למשחק, ובו התחילה תעשיית ההשמטות המסיבית ופה ושם גם כנגד ילדי הסמול, בעיקר המשרת, ה"מפונקים", סוג של פיילוט בתכנית גדולה שנהגתה כבר אז להכחדתה של קבוצת 'הלבנים' מהמדינה ורק מעט, מטבע הדברים, אנחנו יודעים על כל הניסויים שנעשו ומידת הצלחותיהם. פעם אולי נדע יותר.

להיות היום בצבא טיפש כזה, זה לא כבוד גדול. העדויות של שוברים שתיקה מגחיכות את ערוותו ואלף ועדות חקירה נגד מי שחושף את מעשיו שבזדון או בטיפשות, לא יחזירו את המיתוס הגדול שהיה לצבא בימיה הגדולים של החבורה המייסדת. (וכמאמר האמורי: "של מי הבושה? להישבע אמונים לכנופיית גלנט – זאת לא בושה?" אבל שירות-אי שירות לא היה אף פעם המוקד האמיתי של השיח שניהלה כאן המדינה עם אזרחיה, אלא רק אחד המוקדים המדומים, המסיחים את הדעת. המדינה ידעה תמיד לדרוש מאזרחיה נאמנות, ולהתחמק מחובת נאמנותה לאזרחיה. והאזרחים נתנו לה את זה.

לא מגרילה השמטות

בקטע של האירוניה, כמו שאומרים בזמן האחרון, אני חושב לאמץ את הלוגו הזה, המושפע קלות מכינויו של בלוגר מסויים, של מצעד השנאה התורני (הידעתם? השמעתם?) שבוודאי לא יתן קרדיט למושמטים.

איך כתבה מישהי: "הניכוס … מלמד יותר מכל מה האתיקה" ובמלים אחרות: המנכס מן המנכס פטור.