בסוף של זה מחכה כנראה המלחמה. מלחמת שלום הגז יקראו לה?

ברור כעת, שהמהלך שכונה הבוקר 'פרישתו של ברק ופילוגה של העבודה' היה מהלך יזום של בוגרי סיירת מטכ"ל שבקואליציה כדי להשמיט מהממשלה את חבורת הניג'סים החנונים, המתלבטים, המפריעים, אלה שהקושי שלהם להיפרד מהכסא בלט למרחוק מיום הקמת הממשלה היה אמנם יתרון ברור לממשלת נתניהו-ליברמן, והחשש שיעשו כן ללא בעיטה בתחת שתפריד בינם לבין הכסא, שזה, בעצם, מה שקרה היום, היה אפסי, עם זאת היה איזה חשש שהם במקרה או בטעות, במיוחד לאור הלחצים שגברו אחרי ההחלטה הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית, יצליחו בלי כוונה לתת את הבעיטה הזאת לברק ולאלץ אותו בהזדמנות זאת לעזוב את הממשלה. ככה, גם ברק, עם חבורת הוילפיות שלגלגתי עליהן עוד בימי בראשית של הבלוג הזה, שמר על הכסא שלו וחבורת הלא-אמיצים של בוז'י ושות' גם אכלה את הדג המסריח וגם גורשה, טוב, עזבה את העיר. קוראי הבלוג הותיקים אולי זוכרים, שלפני שנים אחדות, כשברק התחיל בקמפיין ההסתה נגד המושמטים, אני הצעתי לחברי העבודה לסלק את ברק, אז אמרו שאני אלים. הנזקים שהוא גרם בינתיים, גרמו גם לרעיון אחר שלי שנראה קיצוני באותה תקופה, סגירת מפלגת העבודה, להיראות פחות מופרך. אלא שיש להגיד, שזה לא רק ברק. ולא רק אהבת הכסאות של אלה שנשארו במפלגה. זאת חולשה מובנית של המפלגה, שנמצאת אולי בד.נ.א. של מפא"י, שמראשית הקמתה לא הצליחה להכריע בין מאבק מעמדי לבין בטחוניזם ציוני, וזה הגורם לכל, כשאנחנו רואים, בכל פעם מחדש, איך כאשר ישנו קונפליקט ונדרשת הכרעה בין החברתי לבין הציוני-בטחוני על כל החבילה שזה כולל (כולל שלום ההתנחלויות), האחרון מכריע. כך גם הטובים שבחבורה, עמיר פרץ ושלי יחימוביץ, נכשלו כל אחד בתורו בשעות מבחן – זה כאשר השאיר את הסוציאל-דמוקרטי בבית כדי להיות שר בטחון ולהגרר אחרי הגנרלים והאדמירלים למלחמת לבנון, וזאת, כאשר העדיפה בראשות עיריית תל אביב את חולדאי הקפיטליסטי והדגל וההמנון על פני חנין והשמאל האמיתי. ועד שמפלגת העבודה לא תכריע מה היא רוצה להיות – מפלגה חברתית או מפלגה ציונית (שזה אומר היום בהכרח ובמובנה – הגנה על שלום ההתנחלויות, ועדות הקבלה, שמירת עליונות חונטת ההון-בטחון ואידאולוגייתה וכל שאר הדברים שזה כולל), סיפורי ברק וההתקרנפות המוכרים לנו כבר מממשלות האחדות ומהפרישה לקדימה – עלולים לשכפל את עצמם כל עוד יתאפשר למפלגה הזאת להיות קיימת. זאת בכלל בעייתם של אלה שעדיין נתפסים להפרדות בין השמאל ה'קיצוני' לבין השמאל האחר, כאילו, ונאחזים בקרנות המזבח (המדומיינות) של הבדלת עצמם מ'הקיצוניים'. אבל על זה כבר דיברתי, וכבר מרחיב כאן את הדיבור מעבר למה שהתכוונתי.

ועוד אני מדבר וזה בא.

אבל השאלה המעניינת היא מדוע עשו ביבי וברק את המהלך המשותף הזה, של זריקת עושי הצרות הפוטנציאליים, דווקא עכשיו. 

בדרך כלל, כאשר דברים כאלה נעשים, זה לקראת מהלך מסויים, דרמטי, כזה שיש צורך ב'מביני עניין' שישתתפו בו. שרון וחבורת קדימה עשו את זה לליכוד כאשר התכוונו להשלים (או לשכנע בכוונתם להשלים) את מהלך ההתנתקות. לפני שנים רבות, במהדורה מצומצמת יותר של מה שהתרחש היום, צורף משה דיין לממשלת בגין כנראה כדי להגיע למהלך של משא ומתן עם מצרים. עשר שנים לפני כן, אותו דיין (ביחד עם אחד ש. פרס ואחרים שנקראו אז רפ"י) צורף לממשלת האחדות של אשכול בסוג של הפיכה צבאית, שהכריעה לכיוון מהלך של מלחמה. הטענות הנשמעות מכיוון ביבי, הן שחבורת השרים שנזרקו היום מהממשלה הפריעו למהלכי שלום מתוכננים. יתכן שכן, אלא שבמצב העניינים היום, נראה יותר שהשניים מהסיירת וחבריהם מאסואן-איראן ומלחמות ה', מכינים לנו מלחמה.

זה נראה לנוכח ההחמרה העונתית בדיבורים על האיום האיראני, אבל מעבר לכך – כבר הראיתי שמלחמות פרצו כאן כאשר עולה על הפרק, כלומר מאיים לעלות על הפרק ברצינות, נושא חברתי כלשהוא, וכרגע הנושא הוא (מלבד העוני, כרגיל, פינוי כפרים בדואים וסתם הריסת בתים בלוד תוך מעצר המסוכנים מכולם: רוכבי האופניים האיטיים, עליית מחירי הביצים והמים, והחשש שלמרות התנגדותו של ביילין, נשיא אנס באמת עלול ללכת לכלא) הגז, ומסקנות ועדת ששינסקי. ונראה שבנושא זה, חוץ מהאנסטסיה, יש הסכמה פולטית מקיר לקיר שכמוה לא נראתה מזמן, ברצון שרווחי הגז, ששייך לאזרחים, יינתנו לאזרחים. אלא שבהסכמה הזאת, כידוע, לא שותפים כל כך בעלי ההון, וביבי וברק, לפחות בינתיים, לא הוכיחו את עצמם בלשון המעטה כנמצאים פה כדי לייצג את האינטרסים שלנו יותר מאשר את האינטרסים של אלה, אלא שזה לא פופולארי להגיד את זה כמו שפופולארי להגיד שארגוני זכויות, למשל, הם סייעני טרור, ולכן הם לא יגידו. מה במקום זה הם יעשו? למשל, הסחת הדעת בהסתה תורנית (שגם משמשת אותם בדרך, לבניית הדיקטטורה), נגד ארגוני זכויות אדם בסיבוב הזה, למשל במלחמה, שמשרתת כמובן יעדים נוספים. איך שהוא, גם מי שמתמצא ממני בחוקים קוסמיים לא הצליח להסביר את הקשר התמיד קיים בין אלה לאלה, אבל מלחמה היא לא תמיד כדי להגן על ישראל, ולפעמים, היא אולי קשורה יותר בשמירת אינטרסים שונים, מאשר בהגנת אי-מישהו שלא נכלל בחבילת ההגנה של האינטרסים האלה.

ושוב ילכו חיילים לסכן את נפשם באמונה שהם 'מגינים על המדינה' בלי שום קשר כמובן לרווחי הטייקונים, ושוב כל הכבוד לצה"ל, קולה של אמא (רחל?), שוב המון שישכח את מחירי הלחם ישנא ויקלל את הסרבנים, המשתמטים ושאר הבוגדים וכמובן את התקשורת-התשקורת, שמצידה תלטף ותפנק את מנהיגנו הגאונים והגדולים בשעתם הגדולה, עם הסופר-טנקר התורני. ושוב יסתבכו הדברים, והפעם זה יהיה עם טילים בתל-אביב. זה לא שאנחנו לא יודעים את זה, אבל העיקר הוא שבאותו רגע נתלכד מאחורי המנהיג, וגם הפחד, בדרך, בונה את זה, ונשכח את הכל.

והעיקר לא לפחד כלל.

השבוע, 41 שנה למותה של לאה גולדברג, וסתם, בלי קשר לפוסט, בא לי לשים את הקליפ הזה – שלישיית קצת אחרת. הן באנו לכאן בשביל השירה.