האור שבחושך

בזמן האחרון אין חשק לבלוג.

מה אוסיף ואומר, שלא נאמר כעת על ידי כולם? מה אחדש, כשכל מה שאני מרגיש ולפעמים גם צועק במשך שנים, הפך למציאות טרוויאלית?

חודש אחרי הבחירות נכתב כאן, בפוסט שקראתי לו בשם הסמלי 'עם המושמטים': "אם לא יקרה ברגע האחרון משהו מפתיע מאד, יתחיל בעוד כמה ימים ציבור רחב ומשמעותי להרגיש את ההרגשה שאני מדבר ומרגיש אותה שנים רבות, אולי מאז שהגעתי לגיל בוגר." אז זה לקח קצת יותר מכמה ימים, אבל התהליך היה מסומן על הקיר, ואף אחד לא באמת לא ידע.

אתמול עלה הגל ושטף גם את חברי הכנסת ההגונים של הימין, אלה שמשרתו חולה הכלבת של ביבי (אני לא קונה את הסיפורים שביבי לא שולט בו. מפחד מפניו אולי כן, אבל עדיין שולט) קרא להם "מתקרנפים", וביבי, אולי מתוך פחד לאבד אותם (פחד שאין לו כמותו כלפי מפלגת השטיח ההיא של אהוד ברק) קרא אותו לסדר, בינתיים. כאילו.

http://www.youtube.com/v/XE2p9SMbH64

מקום ראשון במצעד, עכשיו לפני 32 שנה. כוכב בגין. פיל ליינוט ז"ל ותיבדל"א ג'ולי קובינגטון

"ובימים הבאים, הם לא יבזבזו דקה כדי להמשיך, בסיוע משתפי פעולה ומתקרנפים ממערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת והצבא (כל אלה מוסדות ש'המדינה הנורמלית' בנתה בתהליך ארוך והרבה שנים) בתהליך המתוכנן של מחיקת תרבות ישראל האחרת, ישראל 'שלנו' החילונית, ה'רגילה' לטובת ישראל שלהם – המתנחלת, המתשמדת, המטרנספרת, המגשימה, כמו על פי כלל דטרמיניסטי, איזה צו אלוהי או צו הגזע." והם באמת לא מבזבזים.

הבלוג מדרון חלקלק סוקר את ההתרחשויות מדי יום ביומו, וגם דברים טובים ונכונים מאלה קשה לכתוב, וגם גורביץ המצויין תמיד, בוגוסלבסקי, ואחרים. לאף אחד, גם לי, אין פתרונות למצב. עוד הפגנה (בהחלט חשוב), עוד ועוד מניפסט אמיץ, עוד קבוצות בפייסבוק. אף אחד לא יודע לאן זה יימשך, ואנחנו הולכים ולומדים שההם, הצד השני, לא משחקים. הם מתכוונים ברצינות, ועוד לא ירדנו לתחתית העומק של כוונותיהם.

אבל אין מצב שאין בו נחמה, גם המצב הזה. והנחמה הקטנה שלי במצב הזה, היא ששוב מתבטא ומתגלם אותו חוק ישן, חוק שקראתי לו בשנות ה90 חוק השוויון, החוק שאומר שאצל הביבי – כולם שווים. לאפס. וכן, גם אצל עוזרו, עם הכלבת. היחס של כל האנשים האלה כלפי כל מי שלא איתם – בפוטנציאל כל אחד מאיתנו, גם אלה שימניים שפויים (יש כאלה), מבטל את כל הדיכוטומיות שתקופות של שלטון 'המרכז' (שלטון שמאל אף פעם לא היה פה, ככל שאני זוכר בחיי הבוגרים, מה שלא מפריע לו להתקיים תמיד באגדות האנטישמיות של הטוקבקיסטים הימנונים), כל הדיכוטומיות בין מיינסטרים ל'קיצוני', בין 'ציוני' ל'לא ציוני', כל האבחנות שנוחות אגב גם לשמאל המשרת לסוגיו, שמאפשרות לו להתעלם ולהבדיל את עצמו מ'האנרכיסטים', 'המשתמטים' ושאר הטפו טפו טפו למיניהם, שמפריעים לו להציג תעודת יושר ציונית ולהמשיך לשרת את ממלכת הרשע, לשרת ולבכות. הנה, אפילו מוסי רז, רב סרן, חטף מהם סטירה. הנה כי כן, כמו שאומרים כתבי הספורט, כולנו בסירה אחת, ואפילו אמנון דנקנר, סמן המיינסטרים מאז הימים שלא היתה לו אחות, מתבייש (עדיין, כיאה למיינסטרים הוא מתעקש להיות מופרע מחייזרים "קיצוניים שכבר מזמן הלכו לנו לאיבוד ונעשו מעורבבים עם הגרועים שבשונאינו.") ואני מאמין שבעיקר מפחד. כשיש ביבי ויש ליברמן, רוב האנשים שקצת משכילים, רואים את הליבה האפלה, תופסים לפחות משהו מבור האופל שמנווט את הדברים כבר שנים רבות דרך ההחזקה העיקשת בשטחי פלשתין, דרך ההתנחלות, דרך מקדש הצבא וההון. אפילו אם הם עדיין מגדירים את עצמם כציונים, אפילו אם הבן שלהם משרת, לא משתמט. כשיש ביבי וליברמן, הליבה הזאת פוערת את עצמה אל כולם. צבעי הטוב והרע מוחלטים, לא מטושטשים ולא צבועים. כשיש מישהו אחר – מערך, קדימה, אולמרט, ציפי לבני, YOU NAME IT, אז לא רואים, אז רואים את ההפרדות המלאכותיות, ובחיי, ההנאה המוזרה הזאת שאני מרגיש, מכך שכולנו מוכים בפוטנציה ושווים לאפס, הכל כך אי רצון לרגעים לחזור לימים שבהם האשליה הזאת, שמפרידה בין 'מתינות' ל'קיצוניות', בין 'הדודים הטובים' ל'עשבים השוטים', בין 'ממלכתיים ואחראים' לבין 'טפו טפו טפו' שולטת (כל זמן שאין ביבי, וכשכל זה יחלוף אי פעם – הצביעות תחזור), זה גורם לי לחשוב שבנוסף לכל הבעיות הנפשיות שכל מיני טוקבקיסטים מייחסים לי, אני סובל גם ממידה לא קטנה של מזוכיזם…

http://www.youtube.com/v/Y_F47TRI7pU

רובנו רוצים לחזור הביתה בשלום. גם הפלשתיני במחסום. גרי רפרטי זצ"ל. תנצב"ה. מענקי המצעד. וסליחה על האיחור

ומעל כל ההפרדות וההבדלות האלה, ההפרדה הגדולה מכולם, זה קרוב ל44 שנה, שעומדת להימחק גם היא,  וככל שזה תלוי בבעלי בריתו של ביבי, גם לא תקום מדינית, היא ההפרדה ביננו לבין אלה שלהם לא צריך לספר על התדרדרות במדרון הדמוקרטיה הישראלית, כי הם לא הכירו אותה אף פעם, נתיני הכיבוש של הצבא שבימים מפוכחים יותר, אם יהיו פה אי פעם, יתביישו הורים ישראלים (או ישראלים לשעבר, אם נרצה או שלא נרצה) לספר לילדיהם שהם שירתו בו, במחסומים, בדיכוי ובתחרות מי הורג יותר מהם, הפלשתינים. לפלשתינים לא צריך לספר שיש כאן ממשלה משמידנית, בעלת מגמה לטרנספר את כל מי שלא מתאים לה ולתכניות של החברים שלה. הם יודעים את זה מזמן, ויש, אם מסתכלים על זה בפרספקטיבה 'חיצונית' חוסר צדק בזה שאת הקיום הנוח והדי מתפנק שלנו, המעמד 'הלבן', "החמולה הנאורה של החברה הישראלית", חיינו על גבם, בסמננו את עצמנו כברי המזל וגם, אפילו אם לא נודה בזה, הטובים מהם ובמידה רבה, אם לא עיקרית, הוא ניתן לנו על ידי ממשלות ישראל השונות כשוחד. שניהנה. שנשתוק, בזמן שישראל מתנחלת, דוחקת. עכשיו גם השוחד הזה אולי הולך להיגמר. ואולי עד שלא נבין את הדברים מהצד שהם, הפלשתינים, מבינים אותו, נמשיך לחכות לכל מיני קדימות, ברקים, ברקתים ושאר גואלים תורניים, נמשיך להתפנק, ולא נגייס את הכוחות להתחיל באמת לשנות משהו בכיוון למדינה צודקת יותר.

http://www.youtube.com/v/_cBp6gi_G2Y&feature

הגיע רק למקום השני, אבל בכל זאת ראוי להבאה. דייויד אסקס

פורסם במקביל גם בבלוג הצועד בנעליו