כאשר הרוב הוא הקיצוני

איל בד

כשאנשים מדברים על 'קיצוניות', לימין או לשמאל, הם נוטים תמיד לייחס אותה לאיזה מיעוט. תמיד זה 'המיעוט הקיצוני', שלא לומר 'עשבים שוטים' שעה שהרוב, תמיד הוא מתון. כביכול, מחזיקה הקבוצה המספרית הגדולה ביותר של בני האדם איזה מפתח נכון, שביל הזהב ושביל האמצע שהקיצונים יימח שמם מנסים להטות ממנו אל התהום שבצד הדרך. אנשים עושים זיהוי בין 'הרוב המספרי' לבין איזו חוכמת חיים כביכול, כאילו יש איזה פונקציה מתמטית שאומרת X גדול יותר = x טועה פחות. 'הרוב לא טועה' ולכן גם אינו יכול להיות קיצוני. ומכאן נובע שה'קיצונים' הם מעטים, לכן הקיצונים הם טועים.
אני לא הולך לדבר הפעם על השאלה אם הרוב טועה או צודק (למרות שיש לי דעה על זה), אלא על הקיצוניות שלו.
פעם היתה כאן מפלגה, שייצגה את מה שהיה מקובל לקרוא 'השדרה המרכזית', אותה שדרה שנחשבת בדרך כלל למתונה בעם, שנקראה מפלגת העבודה. מה שעניין אז את 'השדרה המרכזית', כך היה נדמה, היה תיקון ליקויים במערכות היום יומיות של המדינה, מתיקון כבישים וקיצור התור והביורוקרטיה בקופות חולים, עד לתיקון של ליקויים שנוצרו מפערים חברתיים והסכסוך עם שכנינו. בשנים המעטות בחיי הבוגרים שבהן מפלגה זו היתה בשלטון, לא נפתרו כל משאלותיה של 'השדרה המרכזית', אולם הרושם היה שהפוליטיקאים שקשורים למפלגה הזאת מבינים שזה סדר העדיפויות הנכון. עדיין היו המון עוולות שזעקו לתשומת לב ולא ממש קיבלו: העוולות של העניים באמת, קיפוחם של ערביי ישראל, ועוד כמה דברים קטנים כמו עצם אי ההכרה בקיומם של מושמטי צה"ל והסירוב לפצות אותם אישית וחברתית. השיח, מכל מקום, היה שיח בונה, ואולי אלה שנותי המתקדמות שזוכרות את הדברים כך.
בשנים האחרונות נדמה שהשיח המוביל נעשה קיצוני ורודפני. ואני לא מדבר על מצביעי ליברמן – אם כי העובדה שהמספר שלהם עלה גם אי מדברת הרבה. גם מפלגת העבודה, זאת שאמורה היתה לייצג את 'השיח המתון', מצמיחה כל מיני מפלצות. זה לא רק אהוד ברק הגנרל הקטן, זה השמאל הלאומי, עם רעיונותיו המפלצתיים נגד "משתמטים" ואחרים, הגדי-טאוביזם שמחפש את הפוסט-ציונים מתחת כל גבעה וכל שיח רענן, כאילו זאת הבעיה שלנו עכשיו, זאת שלי "דגל" יחימוביץ, החברתית הגדולה שחברה לחולדאי הקפיטליסט שזרק מבתיהם את עניי כפר שלם ומנשל את ערביי יפו, אבל עומד בהמנון, מצדיע לדגל והבן שלו, חס וחלילה, לא משתמט ולא מושמט. כל אלה ילידיה של 'השדרה המרכזית' מפעם, 'הנורמטיבית והמתונה', זאת שכולנו נראה אותה בעוד כמה שבועות בכיכר רבין מתייחדת בעצב רב עם זכרו של המנהיג הגדול (ואולי גם השנה לא ייעדר השלט הגדול של אותה קבוצה של ישראלים מן 'השדרה המרכזית' שקובעים לנו מי ישראלי אמיתי ומי לא), ובסוף דייויד ברוזה ישיר יהיה טוב וכל אנשיה ילכו הביתה עם הרגשה של קתרזיס ומה יהיה.
בשעה שאלי ישי 'הקיצוני הדתי' (ולא נעים לומר, הפרענק…) עסוק בציד של ילדים זרים, השיח הגדי-טאובי למיניו, ה'מתון' וה'נחמד' והמוביל, זה שעאלק רוצה בשלום, הרי הוא בעד פינוי התנחלויות (ומכבד את זכרו של רבין, כבר אמרנו) עסוק בציד משלו: ציד של פוסט ציונים, של מי שלא היה בצבא, של מי ש'לא בא לו להיות נאמן' (נאמן למי? למה?), בדיוק כמו ליברמן. רק במבטא צברי, לא רוסי חס וחלילה.
למי שסתם מחפש לחיות בארץ הזאת, לממש בה את חייו כאדם (אולי סתם כי כאן הוא נולד, אז למה שילך?) ולא חושב שכדי לקבל את זכויות האדם הבסיסיות שלו הוא צריך להצהיר נאמנות לאיזה דגל, לאיזה אידאולוגיה, או לשנוא את האחר, למי שלא חושב או לא מעסיק אותו 24 שעות ביממה אם הטורקים או השוודים הם 'אנטישמים', מי שחושב שהציונות כבר מיצתה את תפקידה וזה לא נורא להיות פוסט ציוני, מי שמסתייג מההתקפה האלימה על חנין זועבי בכנסת, מי שחושב שמה שנעשה בשייח ג'ראח וסילוואן זה פשע לאומי בהכשר בית המשפט, פשע שיחזור אלינו כבומרנג, נהיה לא נעים לחיות פה עם שיח הרוב הרודפני הזה, שרואה היום את כל מי שחושב אחרת כ'הזוי' במקרה הטוב וכ'בוגד' במקרה הרע. אז מי פה קיצוני, תגידו?