בחזרה לבית ספר, המדינה כבית ספר, הרהורים



"האם לא תקחי אותי לבית ספר, חזרה
אני צריך ללמוד את כלל הזהב" (מודי בלוז)

מסוג השירים שאף תלמיד בית ספר בזמן אמת לא כותב אותם, אבל יש בהם שורה ענקית שמצלצלת לפעמים במהלך החיים (הוקלט אגב בשנה האחרונה של בית הספר שלי).
גם אני כתבתי על זה פעם, על ההרגשה שהיא לא בדיוק געגועים לימים של בית הספר, כמו להבטחה לעתיד שנמצאת רק בימים ההם, ימי שיא הרעננות הפיסית והמנטלית, שמיד אחר כך חולפת, כמו העתיד. שום עתיד הוא לא כמו העתיד שהיה.
ניסיתי פעם לנסח את זה בשיר משלי.

אחת מהן היתה אהובתי

בינתיים, במציאות ההווה, לשמאל נמאס להיות שמאל משרת וכולם כועסים ונעלבים שהשחקנים, 3% מהאוכלוסייה כמו שהטוקבקיסטים אומרים, מחליטים להחרים את אריאל. מה כל כך אכפת להם? והראה את זה יפה אתמול חגי אלעד, עד כמה שברגע ששחקנים החליטו להפסיק להיות שמאל משרת (זה שישב בכל הממשלות, הכשיר את כל העוולות ונתן חותמת גומי להתנחלויות וכל הדברים), הוציא הממסד מן השק את המרצע של התפיסה בה הוא תופס אותנו, כולנו – משרתי המדיניות והאידיאולוגיה שלו, ואם אנחנו לא רוצים יותר לבנות את הלבנה בחומה – וזה לא רק צבא, זה גם להופיע בהתנחלויות, אנחנו סרבנים.
אבל אני צריך להגיד שאני לא לגמרי סגור עם הרעיון של לא להופיע מול מתנחלים. שמעתי גם דעות, די מנומקות, שדווקא ההופעה היא ההזדמנות שלך להעביר את המסר שלך לקהל אחר. הרי בגלל זה גם אחד כמוני יושב כאן – אמנם לא התנחלות, אבל הציבור לא רק המתנחל תופס אותנו הסמולנים בצורה דומה. החכמה היא לא לשכנע את המשוכנעים אלא להיות קיים. להיות נוכח במקום שבו אתה בדרך כלל חייזר. מצד אחד יש ב'היעלבות' על ההחרמה משהו מזוייף, ככל שהיא באה מגבוה יותר ומפוליטיקאים, אני יכול להגיד מה אני שם עליהם. וגם חלק מ'העם' מזוייף, הרי הוא שונא אותנו כל כך, והערב, יותר כי הסמול האשם תמיד (וכך זה מאז שאני זוכר את עצמי פוליטית, הרבה לפני אוסלו) ולא למשל, מי שהלך להתנחל במקום מסוכן ולקח עליו אחריות (אבל באיזשהו מובן, גם אני עושה כן, למשל בישראבלוג שבתוך הקו הירוק). ובכל זאת יש בזה משהו אמיתי, יש ציבור שאולי היה יכול לשמוע אותנו. כשאנחנו מחרימים אותו, הוא בטח לא ירצה יותר, עלבון או לא עלבון. אני לא ילד, ויכול להיות שכבר איבדנו את האפשרות הזאת. כי אני מכיר מבפנים יותר מאת ההרגשה שאני יכול לומר משהו לציבור הרחב, את ההרגשה של היות מיעוט נרדף, שכל מה שיאמר ישמש נגדו, ומבין את ההסתגרות של הסמול מפני היקום העוין שקם לו כאן. 
ואולי זה קשור באמת בזה שהסמול היה תמיד משרת, הילד הטוב של השלטון, כי כך חינכו אותו, הילד הטוב של המורה, שמאמין בבית הספר של הציונות יותר מכל התלמידים האחרים, המופרעים. בעיקר הפושטקים של הימין.
כי מה שיש עכשיו הוא מה שהיה תמיד. מאז שבן גוריון קבע 'בלי חירות ובלי מקי' ויישר את האמצע הלאומי, שאליו שואף הרוב להיצמד. הרוב תמיד רוצה להיות בסדר ובעיקר לא להיתפס. להיתפס זאת ה-סטיגמה של הרוב השמרן. בגין היה הילד המופרע שנזרק מהכיתה (למרות שהרבה מהכיתה כמהו אליו בסתר ואחר כך בגלוי), השמאל הלפלף והלא-מק"יי היה הילד הטוב של המורה, התלמיד הכי חרוץ שהשתדל (חוץ ממקרים מעטים, אחד לפחות ידוע לי) להוכיח שהוא לא כמו הילד השני שנזרק מהכיתה, זה שהיה קומוניסט. וכולם שנאו את הילד הלפלף המשרת, תמיד, גם בשנות ה50 וה60, וגם זיהו אותו עם הקומוניסט. לא קנו את ההתנערות שלו. ובהזדמנויות שונות שזה היה נוח לה, המורה הבן גוריונית או המפא"ית וכיום הליכודניקית (אבל בלי להזכיר את 'חירות') זורקת אותו למשיסה לחבר'ה. (ועדיין החבר'ה מרביצים מכות למי שקורא להם ימין = ילד מופרע. אותו ילד מופרע שנזרק מהכתה בשחר ימי המדינה). מה שיוצא מכל ההרהור הזה, ותתחשבו בזה שזאת שעת לילה מאוחרת, שהסמול נמצא תמיד במצב של פחד מהעם. מוצדק או לא, אני לא תמיד יודע. אלה רק מחשבות.
יש משהו צורם בכלל בחרמות (ומה עם קוראים מעבר לקו הירוק הקוראים, היפותטית מאד כמובן, את הבלוג שלי, כאלה שנולדו שם ואינם מכירים בית אחר, האם אומר להם לא לקרוא אותי?) ואני זוכר את החרמות נגד זמרים מושמטים, למרות שאין דין זמר מושמט כדין כלי כוחני בידי הכיבוש והניצול, אבל גם בהתנחלויות גרים בני אדם, הם לא רואים מה לא בסדר במה שהם עושים, אבל זו ככלל תכונה ישראלית מאד. אבל יכול להיות גם שעברנו את הסף, וההתחבטויות האלה כאן הם לוקסוס שעבר זמנו, כי השלטון הלא תמים מתקרב לגבול ברירת המחדל שלו – וגבול ברירת המחדל שלו, כשהיעד הוא לשמור על השטחים וההתנחלויות בכל מחיר, זה להתחיל לפגוע פיסית, בצורה קשוחה יותר ממה שהכרנו עד היום, ובמצב הקיים היום, לדבר עם העם זה מצחיק.
אלא אם כן יהיה נס בועידת הפסגה, אבל לא יהיה, כך אני חושב.

והעיקר לא לפחד כלל. 

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

2 תגובות בנושא “בחזרה לבית ספר, המדינה כבית ספר, הרהורים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: