שש שנות צעידה (2)

כשעברתי על הבלוג השנה, כדי לבחור את 'פוסט השנה' ('פוסט נעל הזהב') נתקלתי בקושי מסויים. מצד אחד היתה לבלוג שנה חזקה מאד מן הבחינה הפוליטית, והפוסטים שזכו למספר הכניסות וההצבעות הרב ביותר היו קשורים למצב הפוליטי. מצד שני, לא היה לי השנה כח ל'פוסטים משמעותיים' כמו שהיה לי יותר בשנים הקודמות, והרבה מן הפוסטים היו סוג של תגובה מיידית או דיווח, קישור וציטוטים כדי להביא דברים באופן מיידי אל קהל יותר רחב (כמו הפוסטים בפרשת ענת קם, פוסטים שהורדו והועלו ושוב הורדו לבקשת ענת קם ונציגיה). המצב הזה שיקף את עידן הפייסבוק והטוויטר שאליו נכנסנו חזק בשנתיים האחרונות, שהכניסו את עולם הבלוגים לתחרות קשה. כתבתי על זה ועל המשבר הכללי שעולם הבלוגוספרה 'הוותיק' עובר., אבל עדיין אני לא חושב שיש תחליף לבלוגים, ואוסיף ואומר שבואקום שמשאירה העיתונות הכתובה, ההולכת ונהיית פחות מדווחת ושומרת על הדמוקרטיה, הבלוגים, שכמו שהגדרתי אותם בפוסט הקודם הם מעין 'תחנות שידור מהלכות', תופסים ועוד ייתפסו תפקיד, דומה לתפקיד שהיה לעיתונות מעבר לתפקיד המיידי של מסירת כותרות, ואולי הם שיצילו אותה בסופו של דבר מהחור השחור של הון והון והון. מעבר לשאלות אלה ולשאלה לאן נעלמה השנה המחתרת החייזרית, ריחפו, בתהליך שהבלוג הזה צופה אותו ממזמן, סכנות הולכות וגוברות על 'השבירות הדמוקרטית' או 'הדמוקרטיה השבירה' במרחב הקרוי ישראל, סכנות שהולכות יד ביד וניזונות אחת מהשניה.

סכנה אחת היא השב"כיזציה הגוברת של המדינה שבאה לביטוי בחוק המאגר הביומטרי שלמאבק בו הקדשתי את חלקה הראשון של השנה ואת השנה שלפניה. אני גאה לומר שאני אחד המוקדמים שטחנו בנושא שהאירוע הזה הוא אולי נקודת התפנית שהכניסה אותו לדיון הציבורי, וזה נקודה לזכות השירה. החוק בינתיים תקוע, ואינשאללה יתקע עד קץ הימים. השב"כיזציה, שבאה מלמטה ולא רק מלמעלה כפי שכתבתי בפוסט זוכה נעל הזהב של השנה שעברה, באה לביטוי גם בקלות שבה דעת הקהל עברה העלמת אנשים, גם מהמגזר הערבי אבל גם ממגזר השמאל המשרת, ובכוונה הדגשתי את זה, בדיוק רגע לפני שהתחילה המתקפה נגד הקרן החדשה, שהיא בסה"כ שמאל משרת, ('הלאומיים' למרות שהם לא מטפלים בפצועים מושמטים, יהיו הבאים בתור) כי הכוונה היא להפוך את הכל ללא לגיטימי. כל מי שמתנגד לשלטון, לימין, ולשב"כ העם שגם הוא בעיה לא קלה. 

"חמורה פה גם ההתקרנפות של העיתונות, להוציא צדיק אחד בסדום – העיתונאי יצחק טסלר, שאגב ציטטתי אותו כאן בנוסח הראשון של הדיווח על היעלמותה של ענת קם, בשעה שגם אני ידעתי פחות פרטים. לרגע לא הייתי שלם עם השינויים שעשיתי, לאחר פנייה שהגיעה מחגי מטר, ידידתה של ענת קם, לאנשים שהיו חברי קבוצת פייסבוק שנפתחה (ונסגרה מיד) לפני שבועיים בשם 'לאן נעלמה ענת קם'. השתכנעתי באותם רגעים שפרסום שמה אולי יזיק לסיכויים שלה לצאת בשלום יחסית מהעסק, כעת לא מאמין בכך, וחושב שפרטיותה של ענת קם אבודה ממילא לאור הלינץ' הצפוי שתבצע בה בקרוב התקשורת הפרבדאית בהמוניה, ומה שאנחנו יכולים לעשות בפרסום הוא דווקא להגן, במעט שניתן, על שמה הטוב, בכך שאנחנו מציגים את הדעה האחרת, שיש צד אחר למעשה שלה.

ומה שהכי הכי חמור בהתקרנפות של התקשורת – היא מרגילה אותנו לחיות עם העובדה, שאדם עשוי, כך בקלות, להיעלם. אמנם נכון – ענת קם היא לא גלעד שליט (בפעם אחרת אולי אכתוב את דעתי על עמדת השלטון האמיתית במקרה שלו). היא נמצאת בבית שלה ונמצאת בקשר עם העולם, לפי כל הסימנים. ובכל זאת, יש הרגשה שאם בכל החודשים האלה ענת קם היתה  למשל יושבת בצינוק, התקשורת הזאת לא היתה מתנהגת אחרת. תפקידה של תקשורת אינו להרגיל ציבור עדרי לחשוב ש"לאנשים מהוגנים זה לא יקרה", ואם התקשורת מועלת בתפקידה היא נושאת באחריות, ואם יורשה לי לתקן שוב בדיעבד את הכותרת הישנה, ענת קם לא הועלמה בידי השב"כ, או בכל אופן השב"כ לא היה לבדו. התקשורת היתה שותפה מלאה בהעלמה, ואחראית להעלמות הבאות". ואז באו ההעלמה של הערבים, ושל מיסטר איקס, שעד היום אנחנו לא יודעים, אם היה או לא היה, ונראה לי שמכל הפוסטים, זה הראוי ביותר להחזרה למרות שרובו מכיל טקסט שלא אני כתבתי. אבל זה מה שמאפיין את הפוסטים השנה. 

ביחד עם השב"כיזציה באות במקביל הרעה מכוונת וכוחנית של היחס כלפי אזרחי המדינה הערבית, ומגמה של סתימת פיות שקשה לקבוע עד כמה היא באה מלמטה ועד כמה מלמעלה. על היחס לערבים כתבתי בפוסטים על דהמש, הנמצא בסכנת הריסה ואל ערקיב שנהרס פעמיים. הצבעתי גם על השילוב בין אסונות צה"ליים, מאורגנים או שאינם מאורגנים, להחמרה זו, במתקפה על חנין זועבי בחסות המשט שעל פי דעתי לפחות היה 'פשלה מתוכננת' ובהרס ערקיב. בתחום סתימת הפיות היתה לנו השנה התנועה הפאשיסטית של הייגי, שגורמת להרצל להתהפך בקברו שבהר הרצל, וזה עוד לא נגמר. נכחתי בכנס שהשיק את ססמת הנגד: לא נסתום את הפה ואני מקוה שהיא עוד תופץ והעיקר תמומש. כנגד כל התופעות האלה ראיתי ממול את התופעה האופטימית של דור שמאל חדש, בלתי משרת ובלתי מפחד., שיהודים וערבים משתלבים בו יחד, רואים אותו "בשייח ג'ראח, בגדר, בבילעין, בדהאמש, במקומות שמתנהלים בהם מאבקים חברתיים, ללא עזרה מהממסד, ללא שום מפלגה מאמצת וללא תקשורת מחבקת שממנה נהנה תמיד 'השמאל הלגיטימי'." אני משתדל להביא את דברו של שמאל זה גם כאן, עד כמה שאני יכול להתחרות בפייסבוק ובטוויטר. האנשים האלה נותנים תקוה, לדעתי הם בונים את המדינה מחדש, לא פחות, ואני רואה בסיפוק שיש להם גם הצלחות, למרות שאני צופה גם להחמרת המאבק.

ואני מזכיר לכל מי שנמצא באזור תל אביב שאפשר עדיין להגיע להפגנה נגד גירוש הילדים הזרים שיוצאת משדרות רוטשילד. אני אהיה שם ברוחי.

והעיקר לא לפחד כלל.



בפוסט הבא: הזוכים של 'נעל הזהב'.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: