דלת מסתובבת 1 (הרצאת מבוא אפשרית)

"נפתח בהנחה: ההכרה שלנו, כמו גוף-מכונת האדם בתוכו היא נמצאת, בנויה גם היא על פי מה שבהיעדר מלה אחרת נקרא לו תכנות, אם כי יש כאלה שיעדיפו לקרוא לו הכוון אבולוציוני נצבר, ואני לא מכריע כאן אם הם צודקים או לא. בכל אופן הוא דומה מאד לתכנות, עם זה יש רבים שיסכימו איתי.

והתכנות הזה תואם עם מבנה המוח, גודלו הפיסי, קיבולת הזיכרון שלו. כבני אדם אנחנו בנויים כך, שבאמצעות מנגנון ההכרה החושית, כלומר שמשתתפים בה החושים, שבלעדיהם אי אפשר לתפוס שום דבר שקיים מחוץ לנו, אנחנו נוכל לתפוס את מה שדרוש לנו במסגרת הדרושה לקיומינו ולשירות ‘בית החרושת של הטבע’ שבשבילו אנחנו פועלים המתחלפים ללא הרף.
 

מה שאנחנו לא יכולים לתפוס במסגרת תכנות (או הכוון אבולוציוני נצבר) זה, גם לא אמור להפריע לנו כפועלים-שורדים של ‘בית החרושת הטבעי’ הזה, שבו אנחנו מקיימים את תהליך האבולוציה, את המשך הפרייה והרבייה, בלי לדעת למה.
זה לא אומר שמה שאנחנו לא יכולים לתפוס, לא קיים. זה יכול להגיד גם, שמה שאנחנו לא תופסים, נמצא במין איזור שהתבנית הקוגניטיבית שלנו משאירה אותו בתור ‘איזור בלתי נודע’ או ‘איזור אסור’. זו ‘העורמה של הטבע’, ויש כאלה שיגידו ‘עורמת המהנדס’ שבנה אותנו – חייזר או אל. לא ניכנס לזה.
ומה שאיננו מכירים עשוי למשל לכלול מימדים נוספים בקוסמוס – ” מימדים אפלים”, מימדים שאין הוכחות שהכרתם טובה לאיזה מלחמת קיום והישרדות של האדם (ולכן מי שחושש לקיום ולהישרדות שלו, מוזמן לרדת מהנסיעה כעת).
אבל למרות שההכרה שלנו לא עוברת במימדים האלה, או כמעט ולא עוברת, חלק של הזמן-מרחב שלנו, מתוך הנחה שהם קיימים, עובר שם, או נמצא שם, ואפילו תמיד. יש זמנים מסויימים ומצבים מסויימים, שבהם ההכרה שלנו כן עשויה להגיע לשם, ואחד הסימנים לכך הוא “החברים הדמיוניים” שיש לכמה מאיתנו, בעיקר בגיל הילדות. על פי מחקר המובא אצל עמי בן בסט, אותו ערכו שתי פסיכולוגיות אמריקאיות, מרג’ורי טיילור מאוניברסיטאות אורגון וסטפני קרלסון מאוניברסיטת וואשינגטון, ל65% מהאוכלוסיה היו חברים כאלה, וחלקם עד גיל מאוחר יחסית.

אני מציע טענה, לפיה החברים האלה באים מאותם מימדים, או יותר נכון – לא חייב להיות שהם “באים”, אלא אנחנו, אם כבר, הם אלה שבאים אליהם, באותם מצבים נדירים בהם מסוגל חלק מההכרה שלנו לגלוש לשם, ל”אתרים” שחסומים מפנינו באינטרנט ההכרה הקוסמי.
אחד מהמצבים האלה, נמצא בשלב הילדות. אצל ילדים אותו מנגנון ההשרדותי תכנותי/אבולוציוני אשר סוגר את ההכרה מפני “מה שהיא אינה זקוקה לו” עדיין אינו קשיח, וגם תהליך הסוציאליזציה הסביבתית עדיין לא כופה אותם לאותו סוג של תחרות שכמבוגרים ייאלץ אותם לעזוב עמדות שהכרת הילד שלהם מחזיקה. הילדים שההכרה שלהם גולשת ותופסת משהו אחר, לא בדיוק יודעים להגדיר במה הם אוחזים, והם מגדירים את “זה” בהשאלות שהם מכירים מן המימדים הרגילים. הם מאנישים את מה שהם מתחברים אליו, שאולי באמת יש לו חיים משלו, ואולי אלה לא יצורים בכלל. דבר זה לא יהיה אפשר לדעת עד שתימצא דרך לצלם את המימדים שהם בלתי נתפסים ונכון לכרגע גם בלתי צלימים(unfhotoble)  . גם פגועי נפש (כלומר אלה שהמערכת שלהם חסרה כמה מההגנות) ואנשים שמשתמשים בסמים פסיכואקטיביים (שמשבשים חלק מה”הגנות”), מסוגלים לגלוש למימדים אחרים, אולם להם יש יכולת פחותה ממה שיש לילדים לשקם את הרצף הקוגנטיבי, ולצרף את מה שהם רואים או תופסים כשהם גולשים לכדי מערכת שיטתית שתמקם את הדבר נכון במערכת מסתברת שאפשר לחיות איתה. לילדים, כלומר אותם אלה שפוגשים את “החברים הדמיוניים”, יש סוג של מערכת שיטתית שתופסת את הדברים לפחות עד שלב מסויים וגם מסבירה אותם – גם אם הכיסוי שלה רחוק מאד מהרזולוציה המלאה. וכמוהם, אולי גם “המתקשרים” האמיתיים – אלה שיש להם אנרגיה מוחית גבוהה מהממוצע, ורובינו מסכימים שהם רואים מראות – גם אם אנחנו לא מקבלים את הסבריהם לגבי המהות הנכונה של אותם מראות, שגם הם, כמו הסברי הילדים,  אולי לא תופסים את הרזולוציה המלאה. אבל הדברים שהם מתארים, מתייחסים למשהו שקיים.

דלת מסתובבת בין שני עולמות-שני מימדים. יש כאלה שדרכה באו אליהם החברים. יש כאלה שניסו לשחזר ולבנות אותה בעצמם. יש כאלה שגם עברו בה לצד השני, יש כאלה שנמצאים בצד השני גם כעת

".