יום ששי, ה6 לפברואר 2009 (סיפור)

עוד כמה שעות נותרו לי לעשות את המעשה.
ראייתי חדה כשהיתה, ומהמרחק הזה אינני זקוק לטלסקופ. ידי מחזיקה את הרובה קצר הקנה שהביא מאור מן הצבא, והיא אינה רועדת. קר אני כפי שלא הייתי בכל 66 שנותי, ורק אני יודע איך, ורק אני מסוגל.
כאן במחסן שעל הגג, שאף אחד לא מכיר אותו, אפילו הדיירים שבאו לכאן אחרי שהוריה של ענתי עברו לבית אבות אינם יודעים על קיומו, אני חבוי ודרוך, ויודע את השעות. הרי בתחום הזה עבדתי רוב חיי (ומי יודע אם לא לצורך הדבר הזה שאני עומד לעשות, היתה כל עבודתי. אבל אינני מאמין במיסטיקה). וגם אותו, את יציאותיו והרגליו הספקתי להכיר במעט השנים שהייתי שוב בשטח, אחרי שעמי קרא לי בחזרה לארגון, לעזור לו לשקם אחרי הטרגדיה ההיא. לא האמנתי אז שאני עצמי אכנס לאותן נעליים.
אבל כאן אני במחסן שעל הגג, מסתכל ועוקב אחרי תנועות הבחורים שבבית שממול, עם הגג המשופץ. רק אני, עם התמחות העיקרית שלי רוב השנים, מסוגל בזמן כזה להיות נעלם מעיניהם. מסתכל למטה, אל הגן, זה היה בדיוק בזמן הזה, בפברואר, תחילת האביב, ענתי היתה בת 16, ואני בשנה יותר גדול, ובגן הזה עמדתי ושרקתי לענתי, את השריקה הסודית שלנו, "היסטוריה דה אמור" של לוס פרגואיוס, תמיד בטוח שהיא לא תרד. היא היתה עדיין בתנועה, ואני נחשבתי בוגד, כי אהבתי ריקודים סלוניים. לא להאמין כמה זה היה חשוב פעם. וזה מה שהוסיף להרפתקה שלנו, הסכנה. הסודיות. לא חשבתי אז שיש דברים סודיים יותר, ומסוכנים יותר.
עוד מעט הוא יעבור, יצא מהמכונית השחורה, רק אני יודע איך לפגוע, ומדוייק. הרי בזה התאמנתי כל השנים, ואולי אני מפצה את עצמי, מכפר על עצמי, אני לא מיסטי, אבל ברגעים אלה עוברים לי הרגעים ששנאתי את עצמי. ואולי חשבתי שענתי שונאת אותי, כי ידעה את האמת מה אני עושה בחברון, בקלקיליה, בחאן יונס, כל המקומות האלה. ענתי אף פעם לא אמרה שום דבר. אשה נאמנה היא היתה והלכה אחרי לכל הדירות, לכל התפקידים ואחר כך גם לכל הארצות. אבל תמיד הרגשתי שהיא לא מרוצה. מה היא היתה אומרת לו ראתה אותי עכשיו, אבל היא איננה, כבר שלוש שנים. היא חסרה לי. ידעה להרגיע אותי, את הכעס הפנימי, את השנאה המתפוצצת לעולם, אולי לעצמי. ככה אומרת הבת שלי טלי, שלמדה פסיכולוגיה וחינוך ומגדלת את הגר, משתמטת בדרך לתפארת מדינת ישראל. טוב שיש את מאור להיות גאה בו (וסליחה על הרובה שגנבתי). יש הרבה דברים שאני לא מבין, וככל שהשנים עוברות אני משלים עם המחשבה שאני לא האיש הכי חכם בעולם. אבל את התופעה הזאת של משתמטים, אני פשוט לא מסוגל לעכל. איך אפשר לרצות להשתמט, זה פגיעה בדבר הקדוש ביותר. לא הצלחתי ולא רציתי להצליח לשמוע שום הסברים, אפילו מאור, שהסביר לי על כך ארוכות, בשלב הפציפיסטי שלו כשהיה בן 17, הוא חכם ותמיד ידע לשכנע את הסבא שלו, סבא שרוליק הקשוח, בכל המעשים השטותיים שהוא עשה (שקצת הזכירו לי את עצמי כשהייתי כזה, בן 17), לא בזה. ואני שמח שהוא שינה את דעתו והלך לסיירת, למורת רוחה של אמו, ואני זוקף זאת לזכותי. כי לא ויתרתי לו. על הכל הייתי מוותר, לא על זה. הגר אחותו הקטנה לא מדברת איתו מאז, גם לא איתי. היא ב"פרופיל חדש", צמחונית וכל השטויות האלה. מה יהיה איתה אני לא יודע.
אבל חשוב יותר מה יהיה איתנו, עם כל המדינה, ואני יודע שהעם הזה הולך לאבדון אם הוא יעבור מכאן, מהבית הזה שברחוב עזה, אל הבית שנמצא קצת יותר למעלה.
האמת היא שאז, בפעם הקודמת, לא חשבתי ככה. נכון שלא סבלתי אותו בגלל הזחיחות והיהירות שלו. אבל לא האמנתי אז בכל מה שאמרו עליו. לא חשבתי שמנהיג יכול להיות רע כל כך, לרצות באמת לפגוע במדינה. חשבתי אותו לממלכתי, אחראי, כמוני. חשבתי שמדביקים עליו את הכל, בגלל שהוא לא מהמפלגה הנכונה וקצת הזדהיתי איתו בתור מי שבתור נער איזה דברים הדביקו עלי רק כי עזבתי את התנועה. אבל בצבא ובארגון תמיד שירתו איתי בחורים מהמפלגה ההיא, הם היו פטריוטים ואוהבי ישראל, ולא הבנתי מה לא בסדר בהם.מכונית שחורה וארוכה מגיעה. זאת המכונית שבודקת את השטח, מישהו לא מנוסה היה יכול לחשוב שזאת המכונית, אבל זאת רק הראשונה מבין כמה שתבואנה בחצי שעה הקרובה.
עוד חצי שעה. לא יודע אם תהיה לי שעה כזאת. אני חייב להצליח. לתת את התרופה לחולה הנפש. אחותי הרופאה, כיום פסיכיאטרית ידועת שם באמריקה, תמיד דיברה איתי על המצבים האלה, שבהם החולה לא יודע מה טוב לו, על הוויכוחים האתיים בנושא, עד כמה צריך לכפות עליו את התרופה. היום כשאני חושב על זה, זה מוזר לי שהיא דיברה דווקא איתי. כי אני לא התעניינתי ולא הבנתי אף פעם בויכוחים אתיים. תמיד ידעתי כשצריך – לחתוך. אחרת, לא הייתי בארגון, ולא היו לי השם והמוניטין שיש לי שם. גם לא הייתי כאן, כי הבחורים למטה מצויינים באמת. הם מזהים כל רחש, "יודעים איך נשמע חירבון של ציפור" היינו אומרים על כאלה. רק אני שיותר ותיק מהם, יודע איך להיות שקוף. אני בעצמי גם אימנתי בחורים כאלה, בעיקר אחרי שעמי קרא לי לשקם את הארגון. יותר מ10 שנים הייתי מחוץ לעניינים האלה. אחרי קו 300 הציעו להמון פרישות עם תנאים, ואני לא הסתדרתי עם הממונה החדש, זה שאהב מסיבות וחצוצרות, וידעתי שהוא יהיה ראש הארגון. גם לא התפלאתי איזה סמטוכות הוא השאיר שם. הוא לדעתי הפרטית, האשם העיקרי, לא המסכן ההוא ממבשרת שהתפטר. הוא ארגן את הדברים כך, שהייתי צריך לחזור, אחרי 10 שנים של נסיעות בעולם, בעסקי תיירות, הצטרפתי שותף לחבר מהתיכון שמצא לו עסק טוב: ייעוץ לענייני תיירות לכל מיני ממשלות. עם ידע ישראלי. תוכלו לשער שגם עשיתי כמה עבודות מהצד, בתחומים שבהם התמחיתי, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת, אם תהיה. אם הבחורים יפעלו טוב כמו שלימדו אותם, ואין סיבה שלא יפעלו, יש סיכוי יותר מטוב שאני לא אהיה. אבל דקה, שניה לפני זה, גם הבן זונה לא יהיה, זה שמוכר את המדינה, שמפורר את החברה, וסוף סוף פעם אחת באמת אהיה בטוח שהצלתי את המדינה.
מתי זה התחיל, ההתפכחות הזאת, כל הגילוי מחדש? לא לפני 4-5 שנים, גם לא כשהייתי באמריקה ושמעתי עליו את הדברים, ראיתי איך שם הם מסתכלים עליו. עכשיו אני נזכר בדיוק איפה קלטתי את המטבע. סיפור מוזר. אחרי שעזבתי סופית את הארגון, בשנת 2000, כמה חודשים לפני שכל התהליך התפוצץ. חזרתי לעסק עם השותף, הפעם התחלנו לייעץ למלונות בישראל. וזה תזכרו היה המצב הכי על הפנים שהיה לתיירות בישראל, אם אתם זוכרים. כך שלא היה לנו בעצם הרבה מה לעשות, שעות היינו מבזבזים סתם במלונות, ופעם ראשונה בחיים שלי, אולי מאז הנעורים, שהיה לי זמן. ואז זה היה כשהגענו למלון הקטן הנחמד ההוא במצפה רמון, ואני שלא ידעתי מה בעצם אפשר לעשות פה, יצאתי החוצה, טיילתי באיזה גן ושם תפסו אותי הנשים המובטלות. בעיקר את ההיא אני זוכר, עם הצבע הבלונדיני, שאני לא אספר עליה את הכל. אשה לא משכילה אבל הכי חכמה שפגשתי, ואני, למרות השנים והארגון והכל, מסתבר לא גבר הכי חכם. אבל משם המשפט שלה שנכנס לי לראש, למרות שאני חושב עכשיו מאיפה לקחה אותו "זר להוויה הישראלית", המשפט הזה לא יצא לי מהראש, עם הרגע שבו הוא נאמר, אני עוד לא מבין מה בסיטואציה הזאת תפס אותי, אולי עברתי מה שקוראים התגלות, פעם מאור דיבר איתי על משהו כזה בתקופת ספרי המיסטיקה שלו, כבר שכחתי איך קוראים לסופר ההוא. אני לא מיסטי כזכור אבל מי יודע. הבנתי שיש מציאות אחרת בישראל, שאף פעם לא הכרתי, ושעוד נסעתי בימים הבאים להכיר אותה והבנתי כמה האיש הזה הרס והורס, ועוד יהרוס לכולנו כשיחזור לשלטון. לא רק למטומטמים האלה שמצביעים שוב בעדו. הבנתי עד כמה הוא זר, הוא האויב לכל המרקם כמו שהבת שלי אומרת, לכל מה שחלמנו, שהיה סיכוי לבנות פה. אני לא עשיר כל כך, למרות מה שחושבים. הפנסיה שנתנו בשנים ההן לא היתה משהו. גם הדירה שגרתי בה עם ענתי נשארה אותה דירה צנועה, למרות שמרווחי העסק יכולנו להרשות לנו "לשדרג" כמו שבעלה של טלי אומר. אבל אנחנו לא מסוגלים להיות כאלה. מולינו, בדיוק בקטע שרואים ממנו את הים, התחילו אילי הון מקורבים לקבלן ההוא, אפל מה שמו, לבנות את המגדל שהם קראו לו "מגדל היקום" ולא עזרו כל המחאות, כל ההוכחות שהמגרש בכלל לא שייך להם. ואז התחילה המחלה של ענתי, ופתאום ראיתי כמה אנשים לא מכירים אותנו, כמה חברים אין לנו. וידעתי שזה לא מתאים, כמו שהצעירים אומרים. לא כמו שהיה פעם, הכל מתפורר וידעתי מי אחראי עוד לפני שהלכה ממני ענתי, שעוד הימים האחרונים שלה ידעה להרגיע את התפרצויות הזעם שלי אבל אם היתה היום, אני בטוח, היתה מבינה אותי. היא תמיד שנאה אותו. גם בשבילה אני עושה את זה. מאז שהיא הלכה אני חושב לעשות את זה.

כי מאז התחלתי להבין שאין עם מי לדבר. אולמרט וכל הקדימה הזה נראו לי תמיד מקסם של שקרים, גם ציפקה-דריפקה הזאת, למרות שהיא נחמדה, עבדו איתנו בחורות כמוה בעיקר כשהייתי בחו"ל, אבל היא לא יכולה כלום לעשות נגד המחלה. היא עוד תרופת להיט של פרסומאים ואנשי שיווק, שלא מבינים כלום במחלות, רק להרוויח את הדיבידנדים שלהם בזמן הגסיסה. וכל האנשים הטובים עומדים מנגד, לא אכפת להם. רק אני המשוגע, כבר חמש שנים הולך עם שק נפץ בתוך הבטן, רב עם כולם, מתנגח עם כולם, והם שונאים אותי במקום לראות את האסון שמתקרב, את האנשים שיכולים לעשות משהו, אבל כאילו נגזר באיזה מקום שאת האנרגיות החשובות שלהם יבזבזו על שטויות. ואת כל השאר, המוני המטומטמים, הנבערים מרצון, לא כמו האשה ההיא, מעניין איפה היא עכשיו. לאט לאט התפרשו לי הסימנים. הבנתי שבמעשה דמוקרטי אף אחד לא יוכל להציל את המדינה, ורק אני שמבין, יכול לעשות את מה שצריך. מיליון חולי נפש עומדים לתת אותה לזה שיהרוס אותה סופית, אם אני לא אצליח בזמן ובמועד לתת להם את התרופה. רק אני, שרוליק בן סוניה ליבמן, יכול, ואולי לכך נועדו הדברים, אולי זו הצדקת הקיום ואולי כפרה על הדברים, שאני יודע ושלא. עוד מעט, המכוניות כבר מתקרבות ואני יודע מאיזה מכונית הוא יצא וייכנס בשער, פה, מתחתי. עוד כמה רגעים אני אתגלה, למרות שנדמה לי שגם אם ארקוד על הגג הם לא יראו אותי כעת. הם גם לא שומעים אותי מדבר, אבל את מה שהם ישמעו אי אפשר יהיה להסתיר. אבל לפני שאתגלה, אצליח לעשות את המעשה. עניין של שניות. שלום בתי, שלום נכדי, אני אוהב את כולכם, ועושה את זה בשבילכם, ובשביל המדינה שהיתה, שגדלתי בה, שאהבתי.

ביום ששי, ה6 לפברואר 2009, שעה 17:34 אחה"צ, הבחין אחד השומרים ליד מעונו של המועמד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, בתנועה חשודה על גג הבית שממול, והספיק לירות בזמן אל כיוון קנה הרובה שכוון משם. על הגג נמצאה גופתו של שרוליק ליבמן, פנסיונר של השב"כ, בידו האחת החזיק ברובה שהתגלה אחר כך שאין בו מחסנית, בידו השניה היה טייפ מנהלים פתוח.
בבחירות, 4 ימים לאחר מכן, ניצח בנימין נתניהו בגדול.

(כל דמיון למציאות מקרי בהחלט)

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

7 תגובות בנושא “יום ששי, ה6 לפברואר 2009 (סיפור)

    1. כן, קראתי בשעתו את הראיון.
      ה’שמאל’ בארץ אף פעם לא היה עניין אידיאולוגי, אלא עניין של חמולות וסטאטוס, ובוז ל"פולנים" וה’צ’חצ’חים של הליכוד מעל לכל.

      אהבתי

  1. לדעתי נכון ברובו.
    אני חושב מעבר לזה שליברמן כמו גנדי ורפול יפי הבלורית משתמש בגזענות יותר משהו משרת אותה.
    חג בחירות שמח

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: