הנאום שלא יינאם (2)

נאום ראש הממשלה ההיפותטי:

נשים, אנשים, בני ובנות אדם.

לפני למעלה מחודש נשא ברק אובאמה, את נאום ההשבעה שלו כנשיא ארצות הברית.

אני צריך להודות בפניכם, שקינאתי בו. לא על הפופולאריות העצומה שלו קינאתי, על יכולת הדיבור ועל הכריזמה, לא על ההישג ההסטורי שלו כנשיא שחור ראשון, אלא על יכולתו לדבר אל אומה שלמה.

אפשר היה להרגיש שהוא מדבר אל אנשים רבים, שונים זה מזה בצבע, במזג, שונים זה מזה בדת, באמונה, בהשקפות הפוליטיות, שונים זה מזה במעמד החברתי והכלכלי, רחוקים זה מזה במרחב הגיאוגרפי הענק של ארצות הברית, ובכל זאת לכולם היה משהו משותף אחד שאליו דיבר הנשיא, אליו כיוון ודרכו הובן: תחושת האחריות המשותפת, תחושת הגורל שיהיה מה שיהיה, כל שומעיו חולקים אותו יחד עם הנשיא שלהם כאמריקאים. באמריקה, הארץ המזוהה כארץ הקפיטליזם והאינדיבידואליזם, דיבר נשיא מתוך תחושה ועם מסר של ערבות הדדית, ודבריו עברו והתקבלו, מחוף אל חוף.

אני לא יכול לומר שיש לי אומה ישראלית, באותו מובן שלנשיא אובמה יש אומה אמריקאית לדבר עליה. כשאני ניצב היום מול הישראלים, שבחרו אותי ברוב קולות יחסי שאיפשר לי להקים קואליציה ולהציג אותה כאן בביתו של כבוד הנשיא, מה אני רואה מולי? על שטח קטן בהרבה משטחה של ארצות הברית, אני רואה אוסף של קהילות וחמולות, שנאמנות לכל מיני קודים, כל מיני אדונים שבשמים ובארץ, לא לאיזושהי תחושה של אומה ישראלית אחת, של גורל אחד, של ערבות הדדית.

קהילות ששונאות אחת את השניה, על רקעי דת ואידיאולוגיה, רקעי מוצא ומעמד חברתי. כולן שונאות את האחר, ומעל לכל הן שונאות את החלש, את הנחשל, את הנכה. וכולן אלימות מאד בשיח שלהן, לא שומעות, או יותר נכון: לא מקשיבות, לא פתוחות, ולא מתנצלות כשהן מסיתות, או פוגעות, אפילו בשוגג.

מתחרות אחת בשניה בהסתה מצד אחד, וברדידות מצד שני, בערב, כאשר הן צופות בטלויזיה.

ומעל לכל, אני רואה פערים חברתיים מדהימים. אני רואה אזורים שלמים מוזנחים, שרק כאשר יש מלחמה, ויסלחו לי עמיתי שר הבטחון וראשי הצבא, נזכרים בהם, ובשאר הימים אין מקשיבים להם ולבעיותיהם הקיומיות.

אני רואה מובטלים שביטוח לאומי מתעמר בהם ושולל מהם את קצבאותיהם, אני רואה אלמנות שאינן אלמנות מלחמה, אני רואה חד הוריות, אני רואה קשישים ונכים, שוב, שאינם נכי מלחמה. אף אחד לא מחבק אותם.

אני גם רואה אזרחים פשוטים שאינם נפגעי מלחמה, שחייהם נמחקים משלל פגיעות אחרות: מתאונות דרכים ועד לתמותה מזיהום אויר, פשוטו כמשמעו. הידעתם שכאן, קרוב לבית הנשיא, נתגלה זיהום אויר כבד כתוצאה מקרינה אלקטרומגנטית?

ורוב האנשים שאין עושה להם ימי זכרון לאומיים, מתים ונמחקים כתוצאה מהאלימות הפשוטה, הגלויה והסמויה, שרווחת בחברה הישראלית, מהרוע שבחברה הזאת, חברה מלאה פערים הולכים וגוברים, בין עניים לעשירים, פערים המבטיחים, כפי שמוכיח הנסיון העולמי, שהאלימות הזאת רק תגבר. כל אלה לא נותנים למישהו סיבה להרגיש נאמן לאיזשהו דבר הקורה פה,  ויש רגעים שאני שואל את עצמי מה מחזיק את כולנו, הקרויים 'ישראלים' ביחד. יהודים, ערבים, דתיים, חופשיים, הומוסקסואלים, משרתי צבא ומושמטי צבא, עולים, מהגרי עבודה, מה הדבר שמאפשר לנו להיקרא ישראלים, חוץ מתעודת הזהות הכחולה שרובנו נושאים, חוץ מהשפה העברית שרובנו יודעים, והקשב שלכולנו הוא חסר.

רבותי, לכל אלה שציינתי, מגיע להיקרא ישראלים. כי כולנו חיים כאן בארץ שהחל מהחלטת הממשלה הראשונה שקמה כאן ביום שהסתיים המנדט הבריטי, ומכח הפעולות שעשו כאן ממשלות מאז.

כל אחד מאיתנו, בזמן זה או אחר, התנסה בקשיים של הארץ הקרויה עוד מזמן התנ"ך ארץ אוכלת יושביה. קשיי האלימות, קשיי המלחמות, קשיי התאונות והזיהום הסביבתי, קשיי מזג האויר שיש לפעמים. ובעיקר קשיי הרוע של איש כלפי רעהו.

והעובדה שדברים אלה שאמרתי אינם מתקבלים כמובנים מאליהם, היא תעיד כאלף עדים עד כמה מצבנו אינו בריא, אינו המצב הנכון ועד כמה יש לנו אמנם מדינה ששמה ישראל, אך אין לנו אומה ישראלית. אומה השואבת את זכותה להתקיים בכח ההסטוריה המשותפת לנו – המורכבת מהסיפורים הקטנים והאישיים, סיפורי הקורבן היומיומי הפעוט שאנשים לא תמיד רצו להקריב, אבל כל אחד, בצורה זו או אחרת, הקריב, כתוצאה מדרישת אותו כח טמיר שאולי נקרא לו הגורל, ששם אותנו, כמאמר המשוררת, כאן בארץ הזאת.

הגיע הזמן שניקח את הגורל הזה בידנו, ונוציא אותו מכוחות אחרים, ניקח ריבונות ואחריות על חיינו כישראלים. נכריז שנית על תום המנדט ועל הקמת מדינת הישראלים.

כדי לכונן את מדינת הישראלים, עלינו להגדיר את אותה עצמיות משותפת שיש לנו, כל החיים במקום הזה, מחדש, כעצמיות ישראלית, ועל פיה להגדיר מחדש את האינטרסים שלנו. אנחנו צריכים, ולפעמים קשים לי הדברים לומר, להחליף את הדיסקטים הישנים שגם לי היו שנים שצליליהם נעמו לי מאד. לכל קבוצה יש את הנרטיב שלה. יש נרטיב של הסטוריה יהודית, יש נרטיב של נכבה פלשתינאית, יש נרטיבים של מלחמות לאומיות. אינני שולל את הנרטיבים האלה, שגם אני גדלתי לאורן של כמה מהם. גם אני נשמתי את הסיפורים האלה, הלכתי איתם לבית ספר, לתנועה, הם שימשו אותי כדלק במלחמותי הקודמות. אני מכבד כל אחד והנרטיב שלו. אבל עם הנרטיבים האלה, שמצדיקים את כל הרוע שאנחנו עושים אחד לשני, לא נחיה, לא יהיה כאן עתיד שיהיה שונה לטובה מההווה. מה שהיה הוא שיהיה.

והגיע הזמן לשבור מצב זה – בנרטיב חדש, הנרטיב הישראלי. וכדי שהוא יתקיים, צריך להקשיב, צריך להאזין. ללכת אחד לקראת השני, לגלות אמפתיה לאחר, לכונן את חיינו על אמנה שבסיס ראשון לה יהיה הדדיות: הקשבה הדדית, ערבות הדדית, דאגה הדדית, גם לחלש ולנחשל, לזר, החייזר והמוזר.

מסיבה זו התעקשתי לא לצרף לממשלתי מפלגות המבססות את מצען על שנאה, על שלילת זכותו של אחר, איזה אחר כלשהוא, להיות כאן בארץ הזאת. שאלות רבות חייבות להתדיין כאן, כמו השאלה על איזה בסיס נקבל בעתיד מהגרים למדינת הישראלים, האם יש מקום לחוק השבות.

גם שאלת הגדרתנו את עצמנו ביחס למדינה השניה הנמצאת בהקמה כאן, היא שאלה שבהכרח תעלה. ועוד שאלות שיחייבו פרידה כואבת מרעיונות, שלרבים היא פרידה כואבת יותר מפרידה משטחים. אני, אישית, מאמין עדיין במדינת מופת, אך כדי להיות אומת מופת, אנחנו מסכימים, כולנו צריכים להשתנות. להיפרד ממשהו כדי להיוולד מחדש, כשאת העוצמה שנקבל מהתהליך, מהכאב, אותה נקרין על הסביבה, הקרובה והרחוקה. לא בושה לקחת ולאמץ את דבריו של אריק איינשטיין: "אני ואתה… אז יבואו כבר כולם".

אינני יודע כמה זמן תצליח ממשלתי להתקיים, במציאות הישראלית הידועה. שרי כבר יודעים, משיחות אשר שוחחתי איתם, שיהיה עליהם לשאת בעול שאולי לא כולם מבינים אותו, לא כולם מפנימים אותו. הייתי קשה במגעים הקואליציוניים, וחברי מפלגתי לא הבינו אותי. גם עכשיו, ויהיו בוודאי שיערקו בדרך.

אולם כמי שרואה את עתידם של כל האזרחים החיים פה והמסורים תחת אחריותי אינני רואה דרך אחרת, עתיד אחר, זולת המשך הגזענות, מרחץ הדמים, הגברת הניכור והפערים החברתיים עד לכדי חורבן, פשוטו כמשמעו.

יהיה הזמן שניתן לרשותי קצר או ארוך, בכוונתי לנצל אותו. בצד הדאגה המיידית לתיקונים ברווחה (דבר ראשון לכל שכבר ביקשתי משרת הרווחה – להעלות מיד את גובה השכר המותר לנכים להרויח), חינוך, איכות הסביבה (ביקשתי לבטל את תחנת הכח הפחמית באשקלון), זכויות האזרח (בכוונתי לגנוז כבר הערב את חוק המאגר הביומטרי ולשקול ביטול חוקים דרקוניים שכבר קיימים) – בצד כל אלה תעבוד ממשלתי, בשיתוף האזרחים בדיון פתוח, על אמנת המדינה הישראלית, שכאשר תכונן, אי אפשר יהיה לעצור אותה. כי בנפשנו היא – נפש כולנו!

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

תגובה אחת על “הנאום שלא יינאם (2)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: