נוסטלגיה, סרבנים ומושמטים, ועצומה להחזיר את הבלוז

פינת הנוסטלגיה:

 

אתמול לפני 15 שנה, על מסך ערוץ 2 (בימים שהאינטרנט היה רק שמועה למי שלא היה חנון בן 14), בתכניתו של דן מרגלית, בשעת הפריים טיים:

 

 

 

חבורת/התארגנות/עמותת/קבוצת "פרופיל עשר" היתה קבוצה של מעטים, בירושלים ובתל אביב, שביקשה בעיקר להלחם בסטיגמה שהיתה אז, וקשה כיום להאמין עד כמה, על משוחררי צה"ל, כאילו שהם רמאים או פסיכים במצב קשה, ואין אפשרות אחרת, שבגללה היתה אפליה אמיתית במקומות עבודה, בעיקר.

 

אלה היו אנשים שדרשו את זכותם, זכות האזרח הבסיסית, שלא היתה אז ברורה, להיות חלק מהחברה גם אם לא התאימו לצבא, ולא, כפי שניסו להדביק לנו, אנשים ש"נעלבו מזה שלא לקחו אותנו לצבא". מצד שני גם לא היינו פציפיסטים, ואת הנושא של מושמטות מרצון ("השתמטות") ניסינו להשאיר בצד, אבל זה לא תמיד הלך וזה מה שמנע מהקבוצה לגדול – כבר אז היתה שם בועה בראש תל אביבי, שמושמטים שסתם "נפלו בין הכסאות" לא נראו לה (ולתקשורת) סקסיים מספיק, למרות שאלה רוב המושמטים – והסתכלה עליהם כעל 'מסכנים וחולים' או "נסיבות אומללות" כפי שהגדיר אותנו אמן מקושר אחד שקיבל במה בעיתון של המדינה ושיחק אותה לידי הממסד, ומצד שני לא כל המושמטים הסכימו לקבל את הנמנעות משירות, היו כמה ימניים-דתיים, וירושלמים מזרחיים, ואפילו אנשים מירוחם, דימונה ובאר שבע, והרעיון שכולנו בסירה אחת לא עבר מספיק טוב. אז למדתי בעצם, שיש בישראל שתי מדינות.

 

כך "פרופיל עשר" שלא היתה ממומנת ע"י שום גוף ולא היו לה קשרים מספיק ארוכים במקומות הנכונים, התפזרה לאחר שמייסדיה שקעו במלחמות הקיום שלהם, אולם השיח החברתי בנושא הצבא השתנה מאז מהקצה אל הקצה, והרבה בזכות הנסיון החלוצי שלנו, שכבר בשנה הראשונה, עם הגלים שכן התאפשר לנו לעשות בתקשורת שבעולם הקדם-אינטרנטי, הביא את החוק האוסר על מקומות עבודה לשאול פרופיל צבאי. היום כשה"השתמטות" נתפסת כמשהו קול ואחלה (ועדיין – בעזרה לא מעטה של הממסד, שפוזת 'המשתמט המאושר' משמשת אותו כדי להדוף כל דרישה להגנה ופיצוי למושמטים), קשה אולי להבין על מה היה המאבק אבל את המהפכה, שאותה היו בשנתיים האחרונות נסיונות כבירים להשיב עמוק לאחור, אנחנו התחלנו.

 

 


 

 

וקצת בהקשר דומה, התנהל בשבוע שעבר באתר "רשימות" ויכוח על סרבנות בין סרן עידן לנדאו, הפועל לעידוד מילואימניקים לסרב לשרת וסרבן בעצמו שאף ישב בכלא, לבין איריס יער אדלבאום, שטענה שבעוד שלסרן לעידן יש יותר ברירות מאשר לאזרח סרבן מצוי, כמו למשל למצוא בית משובח בכל מקום בעיקר בארצות הברית שם למד, "לא כך המצב לעניינו של פלוני ואלמוני, שלא יזכו לתהודה כזו ויאכלו קש … השאלה אם מוסרי להמליץ לאנשים לנקוט צעד שמחירו מופרז, לעומת המחיר שמשלם הממליץ…" "רוב הסרבנות האמיצה הישראלית אינה בדפוס המאצ'ו", היא כתבה, כלומר הקצין שמתעמת עם חבריו לשעבר, אלא סרבנות של "צומוד" ללא רמקולים, ללא הילה, פשוט מאבק על דרך חיים, בין אם זה הדתיים, בין אם מזרחים, בין נשים, צורות של חיים המתפתחות תוך התנגדות שקטה והצבת אלטרנטיבה". לי, אתם יודעים, קשה להיות אובייקטיבי, לא רק כמעריץ של כתיבתה וחכמתה הדוקרנית של אי"א (למרות שגם היו בינינו קטטות) אלא גם בתור מושמט שהוא ספק-סרבן אפור כשלעצמי, בהחלט אחד מה"צומוד", שכל העניין הזכיר לו את המאבק שהיה גם בפרופיל 10 בין 'יפי הבלורית והטוהר' שגם להם יש לאן לברוח, על חלק מהם יש מי שמגן, והם בכל מקרה יינזקו פחות ביום שבו באמת ירדפו את המושמטים/משתמטים/סרבנים, לבין אלה שיחטפו את החרא ורבים מהם גם נמצאים בו בין כך ובין כך, ובסך הכל נראה שהקודים האריים-עוצמתיים-מצליחניים ("צבריים") שבהם מונהג השיח הישראלי אינם משתנים, בין אם זה במדים ובין אם מחוץ למדים. אבל במקרה הזה, למרות שקצת קשה לי לייעץ בעצמי לאנשים אם לסרב או לא, נראה שגם אלה וגם אלה דברי אלוהים חיים, חבל שהם נאמרים רק בפלטפורמה האליטיסטית, ונשמעים לבא מבחוץ כמו דיון בצופים, מין כת די סגורה אבל עם ערכים יפים (ואחת הצרות היא שהעם, או בני אדם בכלל, מזהים את הערכים עם מי שמחזיק בהם).

 

 


 
איריס, The one and only, גם הביאה באתרה סרטון יוטוב שחובה לראות – "חבר סומים לפי תהום" (ממש בתחתית הפוסט), שדווקא משך אותי להרהר בהיבט פילוסופי מסויים שיש למושמטות, כסוג של מתנה, "מתנת הנשר" שמונעת מהם לרוץ אל אותו בור שאליו רצים כולם, וניתנת כסוג של הזדמנות לחשוב, ואולי לנווט את האחרים בכיוון אחר, למרות שבמוקדם או במאוחר, ככל שהבור מתרחב, הוא יבלע את כולנו. אולי זה עניין של ניואנסים וכל חירות היא יחסית. הצבא כיקום טוטאלי בפני עצמו נראה לי לפעמים כהשתקפות של היקום הטוטאלי האמיתי, שבו בור גדול-חור שחור נפער על כולנו לבלענו במוקדם או במאוחר, וגם מלחמה, נראית לי לפעמים וכמו שכבר אמר לי המורה הרוחני מבית הספר של התבונה הגלקטית, כמו דבר שלא בני אדם מחליטים עליו. אינני יודע אם היחיד "הנהנה מההפקר", המושמט או המצליח לשמוט את עצמו מהריצה לתהום, יכול להשפיע במילותיו, למנוע מלחמה – אנחנו רואים בימים אלה עד כמה כוחו של האדם היחיד או אפילו יותר מאדם יחיד להשפיע בכלל הוא אפסי, "כל עוד לא מחליטים האלים עצמם, שהגיע הזמן לכבות את השריפה", יכול להיות שהמושמט צריך להסתפק באתגר העצמי של מציאת המשמעות ולשמור את התובנות לעצמו, לא לנסות 'להתחלק במתנה', כי לא יקשיבו לו, בעיקר בימי מלחמה. אבל בכלל, אני חושב שלמושמטים – ע"י עצמם, ע"י אדם או ע"י אלוהים – יש תפקיד חברתי, בימי מלחמה ובימי שלום, ובמיוחד בחברה הישראלית של ימינו אלה המורצת שוב ושוב לבורות ע"י גנרלים או אנשים שנגררים אחריהם, בעיקר כי הם מפחדים 'להיות כמו המושמטים'. בהזדמנות אכתוב על כך פוסט יותר מרחיב. איריס לשיטתה כתבה לי שגם המושמטים הם חלק מ'עבדות פיאודלית' ואילו אני חושב שאם יש חירות פנימית, ולו יחסית, למושמטים ישנה הזדמנות להשיג אותה, שאולי אין לאחרים. אבל זה עניין לדיון פילוסופי רחב בהרבה. אולי פעם, אחרי המלחמה.

 

 


 

 

ולסיום, עצומות:

 

רדיו 88FM, שכבר המלצתי עליו כאן בעבר, מתדרדר לתהומות הפרכיות נוסח רשת ג' בימים המאוסים יותר שלה. העצומה הבאה קוראת לעצור את ההתדרדרות, וקודם כל להחזיר את הבלוז. רוצו לחתום!

 

וגם, את חוק המאגר הביומטרי יש לחסום!

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

3 תגובות בנושא “נוסטלגיה, סרבנים ומושמטים, ועצומה להחזיר את הבלוז

  1. על סוגים של סרבנות ועל ההפרד ומשול ביניהם מסתבר שכבר כתבתי בדיוק לפני שלוש שנים (וארבעה ימים) בהעוקץ:
    <a href=http://www.haokets.org/article.asp?ArticleID=1627 Target=_BLANK class=msg><a href=http://www.haokets.org/article.asp?ArticleID=1627http://www.haokets.org/article.asp?ArticleID=1627</a>:
    אגב, גם בצבא לא כל סרבנות היא סרבנות מן הסוג שנתמך ע"י ארגונים ויש לו לובי פוליטי חזק וכו’.
    הרבה מועמדים לגיוס או מתגייסים לא לגמרי בטוחים לגבי דרכם והמערכת רושמת להם "סירוב" בדרכה שלה (פרופיל 21 וכדומה) ובכך מלבישה עליהם סטיגמה שדומה לסטיגמה שמולבשת על "סרבני עבודה".
    אפשר להגדיר את הסרבנות שלהם כ"סרבנות אפורה" ונראה שארגוני הסרבנים "המודעים" לא כל כך רוצים לשמוע על הסוג הזה של אי-גיוס, שכנראה קיומו קצת מפחית מה"סקסיות" של הסרבנות שלהם.
    טוב, זהו חלק מה’הפרד ומשול’ הפנימי שמאפיין את החברה שלנו, בו כל קבוצה מרצונה מבדילה את עצמה מהאחרות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: