האם נלך כצאן (לתת טביעת אצבעות או לכלא)

עמישראל חלש במהפכות. מעולם הוא לא יצא לרחובות כדי להגן על זכויותיו הבסיסיות.

בפעם האחרונה שכיכר רבין התמלאה בהמונים מפגינים (חוץ ממפגני ההיטהרות המזוייפים, ללא ערבים ולאחרונה עם שנאת-"משתמטים" בכל יום שנה לרצח רבין) זה היה כשהעם נאסף "לצלוב" את אולמרט, כי תמיד כשיש הזדמנות לשנוא מישהו – זה מה שמאחד את העם, זה מוציא את האנשים מהכורסאות שלהם, וכך זה היה עם קצב (ואין לי שום כוונה להתווכח עם ארגוני הנשים, שאגב, זה שהן עוד לא הצליחו להוציא הפגנת המונים נגד אנסים פחות מפורסמים, או בכלל דיכוי האשה זה גם חלק מהסימפטום).

אף פעם לא מילאו כאן את הכיכרות כשעלו מחירי הלחם והחשמל – טוב, מזה סובלים רק "העניים" ואלה שמחוץ לבועה. וגם לא כשהלכו כאן הצעות שפוגעות לא רק ב'חלשים' – כמו חוק נתוני מידע, או "חוק האח הגדול" (רוב הציבור חושב שזאת תכנית טלויזיה…) שמאפשר למשטרה להאזין לכולנו דרך הסלולרים ותכתובת האינטרנט שלנו, גם זה עבר בשקט, עם שתיקה גדולה ותמוהה גם מצד בלוגרים לוחמים ידועים למען סוגים שונים של חופש הפרט.

חלק מזה נובע מהעובדה שרוב העם שירת בצבא, ולשירות בצבא יש כמה אפקטים מזהמים שמכניסים תובנות של דיקטטורה לנפש. זאת עובדה: האזרח הישראלי הממוצע הוא צרוב בנשמתו ונאמן לאח הגדול, כי כך לימדו אותו בצבא, ולא נתנו לו טיפול מרפא באזרחות. כך, מי שבצבא צרבו אותו, הפכו אותו למספר, לחיה ממלאת פקודות, משהו מזה מצולק אצלו תמיד גם בנימים הפרטיים ביותר של הנשמה, אפילו בעולם החלומות. ישראלי אמיתי זה אחד שלא באמת מבין ולא מפנים את הקטע הזה של זכויות, שאפשר להתנגד לגזירות דרקוניות שיורדות על הפרט, לא באמת מבין למה צריך להתנגד לזה.

חוץ מזה הישראלי האמיתי, אחרי שלוש שנים בצבא, הוא עייף ממהפכות, הוא 'הומו-רבולוטיקוס' פגום שייטיב לקטר, או 'לזיין את האויבים' – כלומר, אלה שיש מי שמחליט בשבילו שהם האויבים ולא צריך לתת לו פקודות – כי הן כבר כתובות אצלו בנשמה. נראה שהצייתנות, אצל הישראלי ה"צבר", ה"חצוף", ה"לא-שם" כביכול, כתכונה מובנית ומהפכנות היא תכונה "לא גברית", "דון קישוטית" או סמולנית ר"ל, אנארכיסטית, והישראלי אוהב להיות ממושמע כי כך חינכו אותו, כבר אמרנו איפה, וגם קודם.

חוק הזיהוי (המאגר) הביומטרי, שעליו כתב חסר מעש (פוסט חובה!) הוא שלב חדש, עליית מדרגה בפגיעה שמרשה לעצמו השלטון לפגוע בזכויותנו, בעיקר בשנים האחרונות שבהן חברו כל מיני פורשי-מתוסכלי שב"כ שאף פעם לא היתה בתכנות שלהם הבנה ממשית מה זו "אזרחות" אל פוליטיקאים תאבי שלטון ושליטה. עד היום, חוקים כמו 'חוק האח הגדול' הם חוקים שלא יכולנו לעשות נגדם הרבה מאז שנחקקו, אבל הם לא ממש איימו ברמה המיידית. ויש גם דרכים להתחמק, להתגונן, להיזהר. היה סוג של איזון בין הרצון של השלטון לשלוט, ובין הזהירות שלו מלהרגיז את האזרחים, למרות שבישראל, כאמור, האזרחים הם מהקהילות הכי ממושמעות שיש, הכי אוכלות הכל (כי ככה לימדו אותנו …). השלטון, מתוך סוג של פראנויה, לא מאמין שהציבור יקבל כל גזרה, הוא באופן תמידי מפחד מהציבור יותר ממה שהציבור באמת מסוכן לו. ככה זה עם פראנויה. לכן, יש נימים קטנים של פרטיות בהם הוא לא נגע, מרחבים של אוטונומיה שהשאיר לאזרח הקטן. בשנים האחרונות, עם האכילה בא התיאבון. עם הצלחת הפיילוטים כמו "חוק האח הגדול" וחוק הטוקבקים, השלטון מתחיל להרגיש שגם עם החוק הזה, שיחייב את כולנו ללכת למסור טביעות אצבעות, או ללכת לכלא, זה ילך לו. בשקט ובהגנבה, בשיתו"פה הצפוי מאד של התקשורת, עבר החוק בקריאה ראשונה. נותרו אולי כמה שבועות ליצור לובי, לנסות להתנגד לחוק. אחרי זה יצטרך כל אחד מאיתנו להחליט, אם הוא הולך כמו אזרח צייתן להגיש את אצבעו להטבעה (דבר שאין לו קשר להגנה שלנו מפני עבריינים שלהם, כל אחד יודע, לא יקרה כלום, אלא רק לרעב של השלטון לשלוט, לדעת עלינו הכל), או שהוא ילך לשבת שנה בכלא. אולי זה הרגע להתנגד. אולי זה יהיה הרגע המכונן. אולי עכשיו יוולד לנו ציבור ישראלי חדש, שיראה שהוא יודע גם ל ה ת ק ו מ ם. אולי עכשיו – או לעולם לא.

לחתימה על העצומה – בטרם יהיה מאוחר

 

---

 

 

 

תוספת: עלובי הנפש שהצביעו בעד החוק הם: אברהם דיכטר, אמנון כהן, יצחק בן ישראל, ניסים זאב, שכיב שנאן, אברהם מיכאלי, אריה אלדד, מאיר שטרית, קולט אביטל, שלמה נגוסה מולה, איתן כבל, יוחנן פלסנר, מגלי ואהבה, ראובן ריבלין, אלחנן גלזר, יצחק אהורונוביץ', משה שרוני ושי חרמש. (תזכרו בעיקר את הח"כים מהאבודה, אבל גם ממפלגת "השמאלנית" ליבני) חבר הכנסת דוב חנין הצביע נגד החוק. (כמה חבל שהוא עוזב לטובת מדינת תל-אביב) לא היו נמנעים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

 

 

 

ובעניין אחר – בנין מרתף האינטרנט – האתר של אוהבי מז"א – חוזר!