סיכום השנה ט"ז – מאי – מלחמת הטוב והרע, מרכז היקום

"מעט מלחמות בהסטוריה הן מלחמות של טוב מוחלט ורוע מוחלט.
מלחמת העולם השניה היא אחת מהמלחמות המעטות שבהן היה גילוי של הרוע המוחלט.
ממלכת היטלר היתה ממלכה של רוע צרוף, והשואה היא ביטויו וגילומו של החומר השטני המפוזר בעולם, שהתאסף והפך למאסה קריטית.
אבל מי ניצח במלחמה הזאת?
מבחינה צבאית, זה ברור. בעלות הברית כבשו את גרמניה, פוררו אותה ואת בעלות בריתה וחילקו את העולם חלוקה חדשה שעל המשך יסודותיה העולם מתנהל עד היום. קמה מדינת ישראל שאמרה "לא עוד".
אבל מלחמת הטוב והרע איננה רק מלחמה צבאית.
ובמלחמה הנמשכת כל יום, שכל אדם יום יום, בהכרעות שהוא עושה, או לא עושה, בתוך נפשו, הוא חייל בה, לא בטוח שהטוב זכה במערכה." כך כתבתי ביום השואה, שיצא ב1/5 בפוסט מלחמת הטוב והרע שנכנס לורידים (רשימה מצד שמאל) וגם קישרו אליו בפורומים אחרים.
"הדוגמה של מדינת ישראל, שבמשך שנים, ועדיין, רצתה לראות את חלשיה ונזקקיה, וגם את מי שלא מתאים ל'אתוס החזק' (שקם כ'קונטרה' לאתוסים אחרים שרווחו באותו זמן של המאה ה20) – כמה שיותר רחוק, מעבר לתחום, ועדיין, אין לה כל בעיה לשדוד את כספם של חלשיה. כי מוסר 'החזקים' – כלומר מוסר של שודדים, שנמצא איפושהוא בבסיס, בתהליך אקט-ההזרעה שהוליד את המדינה…אוהבים להגיד "מדינת ישראל נולדה מהשואה", ואכן, להיטלר יש מידה של אבהות על הדבר שנולד.
ועדיין עצם זה שהחשבון שיש לנו עם הגרמנים הוא 'מה שהם עשו לנו' ולא זה שהם אימצו תורה שבבסיסה היא נגד חלשים בכלל ושאר 'מיותרים' (צוענים, נכים, מפגרים ועוד).
כי אנחנו לקחנו מזה את הלקח ש"אסור לנו להיות חלשים" – כלומר להקשיב לאנושי שבנו, ליהודי במובן האנושי. וכך עשינו את היטלר למורה שלנו, המורה האמיתי.
ובקרב הזה היטלר ניצח – בזה שהוא הפך אותנו לתלמידיו ובכך העביר אותנו לשדה שלו.
לנצח אותו, את הכוונה שלו, פירוש הדבר היה – להמשיך להיות מי שאנחנו, לסרב 'ללמוד' את השיעור שלו. או ללמוד – אך לא להפנים את התוכן במהות הפנימית שלו.
לנצח זה לא רק טנקים. זה גם לנצח ברוח. זה גם לנצח ב'לא להסניף את השטן עמוק לדם שלך' – כלומר להתנגד, לדחות את אותה הפנמה מהותית שבה ביקש היטלר להזין אותנו.
ומדינת ישראל כפי שהיא כיום, לא בטוח שהיא דחתה את ההפנמה הזאת, ולפיכך גם אלף צעידות של הרמטכ"ל בפולין לא יהיו עדות או ערבות לנצחון רוחני כלשהוא"
ולצד אחד יוסי שכתב תודה, היה גם יוס הדמגוג שהגיב "אז מה עדיף לטענתך? התאבדות המונית? לחזור לימי הפרעות באירופה ובארץ? או שמא להקים כאן ממשל צבאי פלסטיני?" כאילו זה ממש קשור למה שכתבתי.

"את מיטב שנותי ואנרגיותי, כך הבנתי פתאום, נתתי בשביל עבודה שאינני יודע מהי.

עם השנים מצטרפים אותות לאותות, סימנים לסימנים, קשרים לקשרים ועדיין אין בידי המפה המלאה. אולי גם לא תהיה.

אני רק מבין כמה עצומה ההשקעה שהשקעתי בדברים, וכמה עוצמה יש בהם.

אך אינני יודע אם יש בשליטתי ולו פרומיל אחד של שליטה בעוצמה הזאת, ומה היה או יהיה שכרי.

אף אחד, ויש עוד כמוני שעבדו בדברים האלה, מגוייסים במודעותם ויותר שלא במודעותם, אינו יודע מתי יקבל את שכרו, ואם בכלל."

("פגישות" – פוסט מ13/5)

ואל יספר אף אחד שהוא לא בתוך זה, אפילו לא כרגע.

מרכז היקום
כך נקרא המקום שבו עבדתי.
נראו שם רחובות קטנים עטורי שמות גיבורים, והכל היה מואר בזוהר עז.
ובמרכז של מרכז היקום היתה אז שמש צהובה שהלכתי אחריה מעריץ, נעדר כל רצון עצמי, בעוד היא חותרת להיכלות עליונים.
וכך נתתי את כל האנרגיות שלי, בשביל השמש הצהובה הנפלאה שבמרכז היקום, למקום העבודה.
דרך אבק הכוכבים הסמיך שהצטופף שם, הייתי הלוחם, הייתי התומך, הייתי הנותן כח לשמש הצהובה.
דרך אנרגייתי גיברו שם חֵילות אבק כוכבים – חיים זעירים בלתי מוגבלים בגודלם, והעצימו את הכח שבהילה שהקיפה את מרכז היקום הזה.
היו שם אנשים נוספים, שחלקם ידעו להפיק כח לעצמם. חלק מהם עלו לגדולה מאז.
אני הייתי רק חייל פשוט, מעריץ, שוטה.
וגם היום, אם אראה שמש צהובה ואפילו תהיה זו שמש סגולה, שתזכיר לי ולו כצל חיוור את השמש של הימים ההם, געישה פנימית קדמונית תתעורר בי ואני עלול שוב לצעוד בנעלי המרופטות מרחקים רק כדי לגעת בשמש, שהיא תיגע בי. תחון עלי בחסדה. כאילו לכך נולדתי, כך הוא סדר הדברים במרכז היקום ואנחנו כולנו אבק שדינו להילכד ברשת. גם במקומות ובזמנים רחוקים, רוחו של מרכז היקום עוד מושלת בכיפה הלבנה, עושה סדר בגלים הקוסמיים, גובה את המחירים בזמן.

אמרתי כבר שהקשרים שאדם קשור בהם נמצאים מחוץ לו, מחוץ לעולם הנראה שקיבולת המוח הממוצעת עשויה להכיר. אינסטנציות חייזריות עליונות, אבק כוכבים ואבק של אנרגיות אדם הם המרכיבים את המבנה האמיתי של המערכת שחיינו נמצאים בה.
באו ימים לבנים קצת, שבהם השמש הצהובה עומעמה קצת. שוב לא היה שם הזוהר הבראשיתי שמיגנט את הכל. אולי מרכז היקום התמעט או החליף כתובת. עננים
מקצוות חיצוניים של הגלכסיה באו, טשטשו וערפלו, והיה נדמה ששכחתי מהשמש הצהובה, שאיזה מישהו חשוב עוד יחזיר אותה ליקום אך בימים ההם לא אשים לכך לב.
מאותן פינות חלל אפרוריות שבהן נמצא גם אבק אני הקדמון, טרם השתעבד
למרכז היקום והשמש הצהובה, הגיח חפא וסיפר לי גירסה אחרת של פדרציה, של בתי ספר של התבונה הגלקטית הגבוהה, של מסדר לוחמי הקרן הבהירה.
כאילו היה העולם בתול מכוחות ליבת הגלקסיה ושדות הכבידה, המנהלים אותו ומהנדסים את דרכיו ומאורעותיו.
האם הוא ידע על שנות עבודתי במרכז העוצמה של היקום? האם סיפרו לו על כך ענני אבק החיים שמסביבי, שהולכים איתי מאז באשר אלך?
את המיומנויות שרכשתי שם העתקתי אל שדות אחרים, שדימו בשבילי להיות העתקו ושכפולו של מרכז היקום. ולא ידעתי אפילו שזה מה שאני עושה, עד לאחרונה.
כי למרות שאנשים כמו חפא ואחרים לימדו אותי את החירות, את עשיית המדורה של שריפת השמות שבהם תופסים אותנו, את ערכם האמיתי, עליבותם ורקבונם הפנימי של מרכזי יקום, רשעות רגליה יורדות שְאוֹל, משהו שבי אינו מסכים לדבריהם ומחפש את השמש הצהובה להיות לה מכור, לעבוד אותה ולגייס לשמה חיילים זעירים מעננת
החיים אשר סביב לי, כל עוד היא קיימת, לתת את כוחי למרכז היקום, אשר לחיי, תולדותי ומאוויי אדיש.

14/5