פעמון הזכוכית

"הרבה היו שם, לא רק אני, ואלה שסיפרתי לך עליהם."
"חשדנו, בעיקר צבי."
"צבי הזה הוא חכם."
"כן."
"ובכל זאת היה הבדל בינך לבין האחרים שהיו שם."
"אני, באיזה שלב, הגעתי למסקנות שונות."
"מה היו המסקנות?"
"אתה יודע."
"למה האנשים האחרים לא הגיעו לאותן מסקנות?"
"אולי גם הם הגיעו, אבל הם פחדו.
הם הרגישו, ודי בצדק, שאין מספיק מאסה קריטית גם לשבור את פעמון הזכוכית, וגם לעמוד במחיר".
"פעמון הזכוכית?"
"נו, החוֹתם של הגזע. קליפת הביצה השקופה. מה ששומר עלינו מטומטמים, ואולי גם שפויים.
הם לא ידעו איך להתמודד, איך להתעסק עם מה שיש מעבר לזה."
"מה הבעיה? שולחים את המארינס."

"אגב, אתה חושב שלא ניסו דברים כאלה? ניסו, בטח שניסו."
"אתה חושב שלא ידענו, אני וצבי, וגם סטולי? אבל הצללים שמעבר לקיר לימדו אותם מה זה. לימדו אותם כמה שהם קטנים, אזוב בקיר."
"בדיוק. הצללים בהחלט לימדו אותם בסיבוב הראשון, זו אחת הסיבות שהם פחדו, ובאיזה שלב התקפלו כמו ילדים טובים."
"אתה לא."
"נכון. מפני שלא היה לי מה להפסיד, הייתי באמת עוף מוזר, וההם – הם נהיו חברים שלי. ותדע לך שהם אלה ששכנעו אותי שכדאי בכל זאת לחבר את בני האדם."
"מה אתה אומר. זה חדש."
"ידעתי שזה חדש לך. אבל יש דברים שלא תדע. כמו למשל, למה באמת הנסיון לחבר נכשל, מי גרם שהמערכות שבניתם לא יעבדו. אני לא אספר לך, עד שתהיה מסוגל להבטיח לי שלא תכתוב את זה בבלוג שלך."
"לא מסוגל להבטיח."
"ידעתי. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב, זה שפעמון הזכוכית עומד להישבר שוב. יש מאסה קריטית, רק מעט חסר בשביל ההשלמה שלה.
וחוץ מזה, הנסיעה שאמרתי לך עליה, אני יוצא בערב שבועות. ההזמנה להצטרף עודנה עומדת בעינה. תוך 40 יום אנחנו שם."
"תוך 40 יום? מרחק 1,300 שנות אור, לא?"
"מי אמר לך את המספר הזה דווקא? אבל זה לא חשוב, שיטת המרחק הזאת היא אחד הדברים, שכששוברים את פעמון הזכוכית מגיעים לכביש העוקף שלהם".
"אני אוכל לשלוח משם פוסטים לבלוג?"
"נסה, אם תוכל להתגבר על מגבלות התיאור."