תזכורת

בערך בימים האלה, לא זוכר את התאריך המדוייק, ימלאו שנתיים להתאבדותה של הבלוגרית מירב קנר ("רפונזל").
הבלוגוספרה סערה אז ורגשה, וגם אני נתתי 'תרומתי' אז.
מכיוון שלא היתה לי כל היכרות איתה או עם המעורבים בפרשה, העדפתי לכתוב משהו כללי על מצבם של פגועי הנפש שאותו, אם התכוונה לכך או לא, ההתאבדות שלה צעקה.
היום אני איתן יותר בדעה שלי, שרפונזל, כמו נפגעי נפש אחרים נרצחה על ידי החברה.
והנה כמה מהדברים שכתבתי אז::

"רובם רוצים להיות אנשים רגילים.

אבל החברה שמה סביבם חומה. מבודדת אותם, מסמנת אותם כאויבים. או לכל היותר כאנשים שכדאי לקחת אותם בערבון מוגבל. אם הם טוענים טענה מסויימת, מספרים סיפור, ומולם יש מילה של איש "בריא" או "סביר", רוב האנשים מעדיפים לקחת את המילה של ה"איש הסביר".

לא תמיד יעשו לינץ' על חולה הנפש, או על מי שמוחזק ככזה. בדרך כלל, יקיפו אותו "לטובתו" בחומת זכוכית, או בסוגריים. יתנהגו איתו יפה, יגידו אחד לשני "אל תציק לו" שזה "אל תתווכח איתו או תסכים איתו – פן תחזק אותו" שזה "כמה נאורים אנחנו, שמתנהגים יפה לחולי נפש ולא זורקים אותם לבור, כמו פעם".

נפגעי נפש הם לא טפשים. כל אדם מסוגל, דרך הנסיון שלו, ללמוד להרגיש בדיוק מה חושבים עליו, ונפגעי הנפש למדו להכיר את כל הקודים של "אל תציקו לו", "כן כן אתה צודק" או שתיקה, התעלמות ממיתה. ודבר אחד אני מאמין לגבי רפונזל – שאת כל זה היא הרגישה מבעד למסכות של אנשים, ולכן בבסיס, הרגשתה היתה אמת.

ואת ההרגשה הזאת שהרגישה, היא פוצצה לנו במעשה ההתאבדות שלה בתוך הפנים, בתקוה ששביבים מתוכה של אותה הרגשה שפגוע נפש נושא איתו כל החיים, יחדרו בפיצוץ הזה גם אל תוך האנשים האחרים. לאחר שתמו כל הצעקות האחרות, היא צעקה את הצעקה האחרונה שלה. האם קיוותה שהפעם תצליח, או שכבר היתה מעבר לכל זה?"

העובדה שעד היום הגיב רק אדם אחד לפוסט הנקרא הזה (מאות כניסות ביום כתיבתו ומקום ראשון בנקראים שלי, לפחות לפי פופולארי), אומרת במקרה הזה שתיקה כהסכמה, ויותר מכך.
וזה היה לפני המלחמה, לפני הפאשיזציה הגוברת של החברה, יש להניח שהדברים הורעו מאז.
מעניין כמה עוד יזכירו השבוע את ההתאבדות הזאת, שאין אחד שלא דיבר עליה אז, לפני שנתיים.