אבני שיש טהור

למרות שחפא הזהיר אותנו, נפלנו רובנו בפח האבחנות.
חשבנו שאנחנו מבינים את מה שאנחנו רואים, ומה שאנחנו רואים בעולמות זהה למה שאנחנו מכירים.
חברים עשו הגדרות, הבדילו למשל בין "היצורים הקטנים" או "בודדי התאים" ל"גדולים ומורכבים", ויצרו מודלים של תיאור התנהגות, עיקוב ו'מחקר' של מה שהם כינו 'מערכות החיים' שבעולמות, וחלק מאיתנו היו בטוחים שהם רואים בעולמות חיים אנושיים של ממש, חברוֹת של בני אדם מקבילים ואפילו נתנו שמות לחיים ולערים שלהם. הם דימו שיש להם חברים שם, ואפילו אהובות ונשים. היו אחדים שהשתקעו בעולמות כל כך, עד שקשה היה להוציא אותם משם. הם היו מוכנים לגור שם לנצח. חפא וכמה מעטים שהבינו את הטעות, עבדו קשה במשך שבועות כדי לנער את כולם ולגרום להם להביט בדברים בחזרה בפרופורציות. אני לא בטוח שלגבי כולם, הם הצליחו.
כאשר התפכחנו רובנו מן השכרון שלאחר הגילוי, או דומה היה שהתפכחנו, באו השאלות: "מה נעשה עם זה, מה זה יועיל לנו?" בייחוד לאחר שהבינו החברים, שאין ערך בהגדרות שלנו, ובכל נסיון לטפל בדברים מן העולמות בדרך שבה אנחנו מטפלים בדברים, בכל הדברים מן החיים המוכרים לנו, והמצוקה גברה לאחר שהבנו, ששום דבר בחיים שלנו לא השתנה למעשה מרגע שחפא גילה לנו את עולמות החיים, הראייה לא הוסיפה לנו יכולת והתברר לנו שבכל מקרה, אנחנו לא נוכל להיות בעולמות האחרים, לחמוק מן המעגלים שלנו, המוכרים והצרים. תמיד נישאר בהם.
גם העובדה שאף אחד לא מסוגל לראות את הדברים כשחפא לא נמצא, די תסכלה.
היתה הרגשה שכל זה, לגבינו, הוא בסופו של דבר "מסך אויר גדול" כפי שביטא זאת אחד החברים.

בסופו של דבר הגיע הרגע שבו היה מי ששאל את חפא "בשביל מה אתה מראה לנו את כל זה?"
תשובתו של חפא נשמעה באותם ימים מתסכלת הרבה יותר.
אך על כל בפעם אחרת.