לאחרונה לקחתי פסק זמן

מעיסוק בעניינים פוליטיים אקטואליים.
לא מפני שהדברים מקבלים בהכרח כיוון טוב יותר, אלא שקשה כל הזמן לעסוק בזה.
המצב נראה מאיים גם בלי שאכתוב על כך כל הזמן, ואולי יש ימים שעדיף לשתוק או לנסות להתמקד בדברים החיים בכל זאת, בהווה שבו ובנסיונות שיש בו לנקד את האפלה בנקודות אור ויופי, ויש כאלה, ואני נפגש בהם, ויש דברים שאולי אכתוב עליהם, בבוא הזמן.
ואולי זה מה שחשוב, כי ממילא לא נחיה לנצח. חבל או לא.

אחד הנסיונות שנעשים באינטרנט לנקד את האפלה נמצא בהתארגנות הזאת נגד סגירת המרפאה לפליטים מאפריקה של רופאים לזכויות אדם.
על השאלות אם ישראל יכולה או צריכה לקלוט את כל הפליטים, אם עניי עירך קודמים או לא, אפשר להתווכח.
יש הרבה בעיות פנימיות של זכויות אדם שהמדינה לא פתרה ומנסה גם שלא לפתור, ואפילו ללכת בכיוון ההפוך. עמדותי ידועות, ואולי עוד אראה הצטרפות נרחבת יותר לעמדותי.
אבל טיפול רפואי לפליטים חייבים להגיש וזאת לא שאלה בכלל כי פליטים היינו (ונקוה שלא נהיה) ואדם הוא אדם והיחס ל'זר' מקרין באיזשהו שלב גם על החברה שלנו פנימה, וכל קול הוא נר קטן בגשם, וצריך להדליק, ולו רק בשם האמונה שזה ישפיע. לכן גם אני מצרף את קולי לקריאה, היוצאת ממקומות רבים, לקראת הדיון מחר בכנסת.