רק כאשר ניצח חפא בטורניר שחמט מרובע בו שיחק נגד אבא שלי, בֶּנִי ומחשב-שחמט בשם "בוריס" (שהגיע במקום השני) התחיל אבא שלי להעריך אותו. זה היה בפסח, רק חודש לפני שחפא עזב.
אבל עדיין נראה לו חפא תמהוני, והוא לא האמין לאף אחד מסיפוריו על עומק היקום, ושהוא בכלל עזב את כדור הארץ. אמא של צבי היתה בטוחה שהאדון נמלט מבית חולים לחולי נפש (ואני בטוח שהיא גם טלפנה לבתי חולים כדי לשאול על מישהו שתיאורו הוא כזה וכזה. צבי עמד בפרץ והתעקש לא למסור לה את שמו האמיתי) והיא הזהירה אותנו מכך שאם נסתובב איתו, גם כל החברים שלנו בעתיד יהיו רק חולי נפש, כי אנחנו נתרגל לכאלה, ובריאים לא ירצו את קרבתם של מי שמתחברים עם חולים. "בסוף אתה גם תתחתן עם אשה חולת נפש" הזהירה את בנה.
חפא כיבד אותי כמו שאני, בעוד שהאחרים שפטו אותי, תמיד לא הייתי מספיק מתאים לאיזה משהו. לא בתקן. אבא שלי, שהיה רוצה, כך לפעמים הרגשתי, שיהיה לו בן אחר ולא האמין בי (ובעצם לא האמין באף אחד), בני "סוכן המערכת" לחץ עלי להתחזק ולשנות את אישיותי כדי להתאים לצבא, ועל אחרים חבל להרחיב את הדיבור. חפא לימד אותי שלכל יש משמעות, גם מה שבעיני אחרים נראה כבעיה חברתית, או תקשורתית, או אישית, כל דבר שיש לי הוא חלק מהקוד הקוסמי הבלעדי שלי, שאף אחד לא מוסמך לשנות אותו, לטפל בו, או לשפוט אותו כי קיבולת המוח של אנשים היא קטנה ואף אחד לא קיבל את המסלול האישי שלי בעולם. אין 'אדם פגום', גם לא 'אדם מושלם'.
זכרתי את הדברים האלה אחרי שנים וגם אמרתי אותם באותו מוצ"ש בערב אוקטובר, כשחיבקתי את הקטנה, ישבנו על הגדר ליד בית החולים שעבדה בו, חיכינו לאוטובוס וכשהיא דחתה את הדברים האלה בשאט נפש, אמרה שאני צובע את הנעורים שלי בצבע לא נכון, ידעתי שהאיזור הזה הוא לא מקום להוליד בו אהבה.
ביום חמישי שאחרי הפסח בא חפא, ואחריו בא סטולי הגנוב, מגיח מחדריו שבבניין הנטוש. כל יתר 'חבורת המחץ' נשארה אותו ערב בבתים שלה.
חפא ביקש את הלוח הנמחק. הלוח הנמחק היה משהו שקיבלתי כילד, אני לא זוכר איך קראו לזה, ואם הצעצוע הזה קיים גם היום – הלוח הוא ציפוי ניילון על משטח אפור שבו יש חומר סופג שכשכותבים או מציירים עליו משהו בעט בלי דיו, או משהו אחר עם שפיץ, זה מופיע ואחר כך נמחק. כשחפא הורה לנו לבנות את המערכת, לפי הוראותיו המסובכות, מכל מיני גרוטאות וחוטים שאספנו ופעלנו, כל אחד מהחבורה במקום מגוריו, הוא מצא גם לזה שימוש. דרך קופסת המימסר שבבית של צבי, היחידה שידעה לעבוד מכל המערכת הגלובלית שבנינו לפי הוראותיו (חפא תמיד הבטיח ש'עוד יגיע הכח') רצו הדברים על המסכים של כולם. דרך קופסת המימסר הטלפתית הזאת שידרנו את מצעדי המחץ הראשונים, לפני שק.מ. הביא את ציוד ההקלטה של אחיו שהיה לו אולפן בלונדון, ואליה נצטרך לחזור כנראה, כשהאח הגדול יאזין לכל המסרים האלקטרוניים.
לפני חפא וסטולי היה בֶּנִי, שבדיוק ראה על המיטה את המכתב שהגיע מרשויות צה"ל בדיוק שבועיים לאחר שהתייצבתי לצו שני. גם אז היתה שביתת מורים ארוכה וחופש פסח נמשך רק שבוע. "למה סיפרת להם שהיית אצל פסיכולוג?" שאל, והזכיר שוב את אותו בן דוד שהסתיר את דלקת קרום המוח שהיתה לו, ונהרג בבקעת הירדן. "למה אתה לא יודע לשקר?". הוא ידע בדיוק מה יהיה, והרגיש שתכנית ה"החזרה למוטב" שלו, או של אותה מחלקה ששלחה אותו, נכשלה. ואולי התכנית האמיתית הצליחה מעבר למה שידע העובד המרוקאי בשירות האדונים, גם מעבר למה שאני ידעתי.
באותו ערב סיפר לנו חפא את ההסטוריה של המין האנושי מנקודה שלא סיפר לנו מעולם, אחרי שרשם אותה בראשי פרקים, עם 'עט מפלסטיק', על הלוח הנמחק, וכולם ראו אותה מבתיהם, למרות שלא היה עדיין אינטרנט.
תמיד חשבנו שחפא חזר לכדור הארץ כדי לחבר את בני האדם לרשת הטלפתית הקוסמית של הגלקסיה, ולעזור לנו 'למזג את העולמות' כמו שקרא לזה החבר שמיטיב היום לכתוב שירי מזג-אויר. כולנו חשבנו אז שנוכל לשנות לא רק את מזג האויר, אלא את כל צורתו של העולם. חשבנו גם שזה היה רעיון פרטי של חפא, שזכה ללמוד בבתי הספר של התבונה הגלקטית הגבוהה, כמו שקרא לזה, והחליט להיטיב עם בְּנֵי מוצאו, אחיו האדמיים, ולצרף גם אותם אל הידע שנחל, במשפחת העמים הקוסמיים של הפדרציה. באותו ערב, שמענו דברים שהיו די שונים מרוב הדברים ששמענו קודם.
"במאה הזאת, האבולוציה של המין האדמי קפצה בדילוגים של 12 שנים, שהפכו אותו ממין אדמי-סתם למין אוברמנשי, חסר רחמים, המתחרה בחייזרים" אמר חפא. "ב1933 זה התחיל באוברמאנש משמיד האנושיות, שמשטרו, שמוקם בצירוף הסטורי של נקודות בגרמניה, היה המשטר האדמי הראשון שגילה שההומניות היא מיותרת והחמלה מחלישה, וזרק לפח את הישגיו האמיתיים של המין האדמי שקדם לו.". חפא המשיך וסיפר על אחר כך, על האמריקאים שפיתחו את השלב הבא – האוברמנש בעל היכולת להשמיד את עצמו ואת כוכבו, יכולת שאליה הגיע בפצצה האטומית הראשונה שהוטלה על הירושימה, ב1957 היו אלה הרוסים שפיתחו את האוברמנש הפורץ לחלל, ושוב היו אלה האמריקאים בשנת 1969 שיצרו את האוברמנש הנוחת בעולמות שכנים.
"והשכנים כבר שמו לב לזה" אמר חפא, והוסיף שעל פי ידיעתו תשומת הלב הזאת התחילה בראשית שנות ה60, אבל אולי זה כבר התחיל בשנות ה40. "והם לא אוהבים את זה, ותודו שגם אתם לא.".
"אם תמשיכו עם מה שלימדתי אתכם, יתכן שיבוא רגע שזה יהיה אתם או הם. רגע שבו שרידתכם תהיה לרועץ לאדם האוברמנשי. אתם תהיו הסרטן שבגופו". חפא מעולם לא דיבר בפאתוס.
אחר כך הסתכל על המכתב מן הצבא, שהיה מונח עדיין על המטה שלי, ורציתי מאד לדעת מה הוא חשב.
אבל לא אמרתי מילה כשיצאנו ללוות אותו, בחוץ היה ערב לבן ולא בהיר, סוג חדש של מזג אויר, זה לא היה כמו האביב, זה היה כמו העתיד.
בלוג הצועד The VValker's blog 
הידע שאוסף ’המחקר האמיתי’ (האמיתי-האמיתי) הוא קשה להוכחה בכל אופן ב"כמות סחירה". הרבה מהסיפורים שמסופרים על עב"מים וחוויות חייזרים מדווחים למעשה על ניסויים שעשו מוסדות ארציים, ממשלה או צבא, ואנשי ’המחקר’ יודעים את זה.
אף על פי כן הצטברה משנות ה40 מאסה של ידע שהטיפול בה הוא סודי – כלום ממה שרואים ב’תיקים באפלה’, מה שאומר מעט מאד אנשים.
אהבתיאהבתי
האנשים האלה והמחקרים שלהם גם צריכים תקציב – מה שאומר גופים פרטיים עם ’שגעון’ לנושא, כי מדינות לא בכל זמן מסכימות לממן את זה, זה תלוי במידת הרצינות בה מתייחס לזה האדם האחראי במערכת הממסדית בזמן נתון. ולא תמיד ’האדם האחראי’ מוכן להשקיע בכלל. מה שיוצא שלמכונים וליחידים יכולה להיות גם השקפה פוליטית ’ייחודית’ שנמצאת בזיקה עם התפיסה שלהם לגבי מחקר החייזרים. יש לנו כאן עסק מופרט מתחילתו כמעט (שנות ה50 או ה60 נגיד).
אהבתיאהבתי
זה לא שאין עיסוק מטעם מדינות בנושא, אבל בגלל מה שמצטבר במכונים הפרטיים שמשקיעים בזה יותר בקוהרנטיות, הם משיגים בידע את ’הממסדים’ שבדרך כלל נחשבו אימפוטנטים, ואם יש בהם אנשים רציניים הם זקוקים לידע של ’המכוֹנים’. כמובן שיש הסכמה בין ’המכונים’ למדינות, ורוב-כל עובדי ’המכונים’ עונדים עליהם תגיות של שירותי בטחון והמחוייבות שלהם בשמירת סוד היא גם כלפי ההסכם/ההסכמה שיש למכונים האלה עם גורמים במדינה שהם בדרך כלל "אנשי מפתח" השורדים במערכת הרבה זמן.
אהבתיאהבתי
ההשקפה היום באגף ’הישראלי’ שמורכב מאלמנטים ימניים ו’קדימיים’ ("קדימה" נוסדה מהם) היא שישראל היא חלק מ’ראש החץ הלבן’ האיכותי של האנושות שמאיים על החלל ולכן החייזרים מעוניינים בהחלשתה בעוד שכלפי הערבים הם אדישים לפחות בשלב זה, למרות יכולתם הטכנולוגית המשתפרת. זו היתה גם ההשקפה לפני 28 שנה אלא שאז ההוכחות שאותן יכלו להציג בפני אלה שבסופו של דבר יתנו את התקציב למלחמת עולמות כוללת, לא היו במסה קריטית סחירה, וממילא גם לא היה טעם להלחם כי החייזרים הם יותר חכמים, אין להם את מגבלת ה’יודע קבוע’ של האדם ובמשך הזמן הגיעו ראשי האגפים, שברגע מסויים בשנות ה70 היה להם איזה שגעון גדלות של ’הרגשת יכולת לפרוץ ליקום בכוחות עצמם’, להכרה שעדיף לא להרגיז את החייזרים, כדאי אפילו לעשות איתם שלום וללמוד מהם דברים.
אהבתיאהבתי
כשנגמר הקטע של ’שגעון הגדלות בשנות ה70’ והיתה התקופה של ’החזרה הביתה’ היה עדיין מי שהאמין באפשרות להתמודדות חזיתית עם הגורמים החייזריים שהיו להם סימני קיום בשטח (אף אחד לא אמר אז ’חייזרים’, קראו לזה ’החלל’ ושמות אחרים), ולעומת אלה היתה אסכולה שדגלה ב’היטהרות’ או ’התנתקות’ מוחלטת מהחייזרים, ביצור העולם האנושי הקיים תוך הימנעות ממגע. מה שהיה משותף לכל אלה היתה הגישה המלחמתית כלפי החלל – תפיסתו כאויב או מתחרה שמחוץ לעולם. לכן הם נקראו ’המתנגדים’.
אהבתיאהבתי
כיום, עם הידע שהצטבר מאז שוב יש אמונה במערכות/המכוֹנים האלה שאפשר להלחם עם החלל או עם חלק ממנו אפילו ללא תמיכת ’המדינה’ למרות שיש כיום יותר אנשי ’המכונים’ האלה בצמרות הממסד ממה שהיו בעבר, ולדעתי אין ראש ממשלה בישראל מאלה שעדיין כשירים שלא משותף בידע האמיתי. לאולמרט יש איתו מערכת יחסים פרטית עוד מראשית שנות ה70, אני משער וגם ביבי, באופן פרטי ודרך ’מרכזי שלם’ למיניהם התומכים בו, אסף הרבה מידע.
אהבתיאהבתי
אין בעניין הזה (בינתיים) כ"כ (כסף-כח) אלא בעיקר ’שגעון לדבר’ של אנשים שמאמינים שבעתיד תהיה לזה משמעות או שזה משרת אצלם אידיאולוגיות ואמונות אבל בכל זאת אני מאמין שבתקציב של כל מדינה יש איזה סעיף סודי המקדיש אלפיית האחוז ל’פרוייקט נסיוני שאינו נגמר’ הזה. אף אחד לא מוותר על זה לגמרי.
אהבתיאהבתי
כל אחד יודע את זה, כל אחד היה שם פעם, כל אחד גולש לפעמים באינטרנט הטלפתי. אבל כיום כתוצאה מהתפתחות ארוכת שנים של מנגנון שרידתי של הדחקת מה שלא מאיים במיידי על הקיום האנושי ו’לא ידוע-לא מפריע’ שדחק קודם כל את מה שקיבולת המוח קטנה מלהכיל במלואו, אין מי שיאסוף את המידע ויארגן אותו ואולי גם אין בזה עניין כי ברמה הלא סנסציונית של אי.טי. ושות’ (שמארגן הממסד – ברוב המקרים) זה אפור ומכביד גם. אנשים מעדיפים באינסטינקט ’להיזרק החוצה’ ואלה שנכנסים תופסים נקודה קטנה וסובייקטיבית ובדרך כלל הם קצת לא מאוזנים.
אהבתיאהבתי
ובכל זאת משקיעים בזה, חוקרים את זה ושומרים על סודיות, ויש מידע שהתאסף. מאז שנות ה40- הזמן החדש. וקרובה לדעתי איזה הבשלה שתכניס לעניין הזה יותר אנשים.
אהבתיאהבתי
כ12-18 שדות ישנם, הם נקלטים בתדרים-צבעים שונים.
ממז"ע נותנים למידע הבא משם פרשנות אנושית, אולם השדות האלה מאחדים בתוכם הרבה יותר אפשרויות מן האפשרות האנושית, שהיא רק אחת מהאופציות. רוב האנוש לא משתמש בפרשנות הזאת, גם בהשתמשו בכוחות הבאים מן השדות האלה (קרי: "כאשר הוא גולש לשם" שזה כולנו עושים).
אהבתיאהבתי
"העבודה שלי היא כל כך סודית שאפילו אני לא יודע מה היא" (אלמוני)
לא תמיד אם רשות אחת מפעילה את שתי הרמות ב"מחקר האמיתי", ואם לא, האם בכלל יש קשר בין עבודת הרשויות, האם הן פוגשות זו את זו. אולי משתמשים בכל הסיפור השאמאני כדי להסתיר את האמת, ואולי בדיוק ההיפך, השאמאנים הם שהגיעו לידע אמיתי והמפגרים מתעסקים בסיפורים של צלחות מעופפות ואגסים שיוצאים מתוכן, אך אלה לא היו מעולם.
השאמאנים ו"עובדי הארגונים/המכוֹנים" בעצמם לא יודעים הכל. הם ממודרים, גם כשהם "גולשים"/מחוץ ליודע קבוע, במקומות הסודיים שבהם הם מתעסקים עם זה.
אהבתיאהבתי
שורה שניה צ"ל: לא תמיד ברור.
אהבתיאהבתי
מישהו קיים אולי, שיודע את הכל, יש לו את התמונה השלמה. הוא יודע למי שייכות ה"ישויות (פעלי הפרית/השדים/דמונים/מלאכים)" ולמי שייכות "החלליות (העב"מים)". *הרוב מגוייסים ואינם יודעים למה.* באמת מעטים – יש להם רישיונות והם "יודעים קבוע".
העסק הזה שורץ בסוכנים – המחפשים את האלה ש"יודעים קבוע" ויש גם סוכנים מטעם ה"יודעים קבוע" עצמם. סוכנים, בדרך כלל, הם אנשים ממודרים. עליהם המציאו את האימרה "העבודה שלי היא כל כך סודית שאני בעצמי לא יודע מה היא". אך דבר מעניין הוא, שכמעט כולם סוכנים כפולים, ומצויידים בכמה מערכות מידע. הם עושים את עבודתם לכל מערכת ואינם מתבלבלים. "בור סוד שאינו מאבד טיפה ואין טיפה נופלת מכלי אחד לכלי שהיא לא שייכת לו". החלל אומר גם, שרבים מהם פיתחו לעצמם אמונות הדומות חיצונית לידע אמיתי, נותנות בידי המאמינים את הבטחון שהם מחזיקים בידע האמיתי וזה מה שסוגר אותם, אם הקורה והם נתקלים באמת בידע אמיתי
אהבתיאהבתי
כלומר, ההנחה היא שאם יש יודעים קבוע, אז יש גם להם סוכנים.
אהבתיאהבתי
דת, פסיכיאטריה ומדע
דת לא רוצה שיחקרו את מה שמבחינתה הוא "הישויות של אלוהים". מבחינתה, גם מדעי הפיסיקה והטבע על גילוייהם, לא היו צריכים לבוא לעולם. אבל את החזקה שתפסה על "הישויות הרוחניות/ א-חומריות" היא מצליחה לשמור לבינתיים. לכן – דת לא עוזרת למחקר אמיתי.
פסיכיאטריה מתייחסת לישויות דרך ראי-נפשו של המטופל-"חולה הנפש", וכך גם המדעים הסמוכים לה – פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה. מראש אין מטרתה לקבוע ש"יש דברים כאלה" אלא רק "מה הם עושים למטופל" – איך הם גורמים לו להתנהג ("ואיך אנחנו נהנדס את התנהגותו"). לו טיפחו הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה גישה כזאת כלפי כל מה שרואה החולה- גם המראות "של המציאות המוסכמת" – היו בוודאי מצליחות לגרום לחולה שלא יראה דברים ב"מציאות" המפריעים לו, כגון: אנשים שהוא לא סובל. מבחינה זו המציאה הפסיכיאטריה דברים גאוניים, אבל תפקידה אינו לחקור את הישויות כשלעצמן והיא מתרחקת מכך.
מדע – עד היום שום מדען רציני לא העיז לקחת את התיק של "דברים א-חומריים", בגלל הלחץ החברתי בעולם המדע המטריאליס
אהבתיאהבתי
מדע – עד היום שום מדען רציני לא העיז לקחת את התיק של "דברים א-חומריים", בגלל הלחץ החברתי בעולם המדע המטריאליסטי, הרואה בכל עיסוק במה שאינו נמדד בחומר – עיסוק לא רציני. מדענים שהתחילו בזה – הגיעו רחוק: רחוק מכל עמדה של התייחסות רצינית כלפיהם בעולם האקדמאי, הנותן תקציבים למחקר.
היחידים שכן לקחו על עצמם את התיק אלה רשויות של "מחקר אמיתי" מטעם מדינות ומטעם גורמים פרטיים (’מכוֹנים) שאגב, מתחרים ביניהם.
אהבתיאהבתי
דברים כאלה לא היו שורדים ללא גורמים פרטיים. אך גם ממסדי מדינות הציעו סכומים מפתים לאנשי מדע כדי שיסכימו לעבוד בשבילם…
בישראל היה קשה מאד לגורמים פרטיים לעבוד לבד. יש רשת, כולם מכירים זה את זה מהצבא, וכו’. מי שהרים את הראש התנקמו בו. זה הסיפור של מנבר למשל. גורמים פרטיים נאלצו לשתף את המדינה אם רצו ואם לא רצו. הם גם לבד.
בארה"ב אני לא יודע, גם שם אני מניח שמי שאיים להגיע לדרגת עצמאות גבוהה מדי, מצאו איך לקשור אותו.
גם *מבחוץ* ישנו ויסות.
עד כמה המדינות ואחרים השקיעו בזה, עד כמה הם הגיעו לממש? זאת שאלת מיליון הדולר.
יותר ממה שהן אומרות, פחות, כנראה, ממה שהיו רוצות.
יש משהו מעייף בעיסוק הזה. אולי זאת הערובה של החלל האמיתי שבחוץ, שהאדם לא יגיע אליו.
אהבתיאהבתי
בחלל האמיתי שבחוץ – כדוה"א קשור עם היררכיות, והן מכתיבות לו התנהגות ומגייסות. זה אני יודע. זה הלוז – הליבה של הדברים. סודות צבאיים ודתיים מסווים את זה (זה שלבני אדם אין עדיין מאסה קריטית להבין את זה וכל מה שנכתב למעלה – זה עניין אחר ואולי לא כל כך).
אהבתיאהבתי
לכל הדברים שנכתבים פה – יש תרגום בחוץ, בחלל האמיתי.
אך עד כמה הוא מדוייק ועד כמה הכתיבה הזאת יורה כאן באויר, באפלה – אולי אף פעם לא נדע. תמיד – עפ"י *חוקי המשחק* – זה נשאר מוסתר.
אבל ככל שמישהו מדייק יותר – הוא מסוכן יותר, ואולי הכל זיכרון מדוייק הרבה יותר ממה שחושב הכותב. המשמעות עשויה להיות מסוכנת כשהמשחק הופך לבאמת.
1. כדור הארץ קשור בהיררכיות קוסמיות. הן נותנות לו ידע, וגם פולחני התנהגות (נוהל).
2. היה ’גיוס מוקדם’.
* יש איזורים אסורים.
* היו כבר מלחמות, אך הן אינן מלחמות ארץ-חייזרים אלא בין קבוצות מורכבות מארציים וחייזרים, שביניהן יש קומבינות ו’הסדרים’ תמידיים.
* היחיד נותר, מנותק מעצמו, מחוץ ל’עמדת הוכחה’
* מלחמות קוסמיות מיתרגמות למלחמות שכאן.
אהבתיאהבתי
הגורמים הממשלתיים – ממסדים נעו בגישתם לנושא בין התעלמות "ממה שאינו הגיוני" לבין סקרנות מסויימת ונסיון (כנראה של מעטים יחסית) להפיק מכך רווחי עוצמה – בייחוד במערכת הבטחון. כך ש"הזמן השני" לגבי "הממסד הרשמי" היה תמיד בן חורג רחוק שאין מכירים בו, אבל עוקבים אחריו במעין שלט-רחוק.
אל תוך זה נכנסו בני אדם תמיד בשתי דרכים:
1. דרך הגיוס/ חניכה ע"י כוחות שגרים בתוך "זה".
2. דרך הגעה ע"י תעייה אקראית – בעיקר בשעות החלימה. "רוב בני האדם עוברים את קו הבוהק כשהם ישנים" – לא בגופם המלא, אלא בשלוחות "אסטראליות" שלו.
יוצא שכל אחד כמעט היה שם, ויתרה מכך – כל אחד מסוגל להכיר דברים כשמדובר עליהם בזמן הרגיל – ובכל זאת מעטים הם בחזקת "יודעים (יודעים קבוע)". מעטים מאד. ספק אם כוחם המספרי שווה למנדט בכנסת. כך היה תמיד, מעט השתנה עם כל המסעות להודו והאלק ניו אייג’. מה שהשתנה הוא שגדל מספר המדברים, לא יודע אם גדל אחוז המדברים שיודעים על מה הם מדברים. יש יודעים קבוע, יש יודעים לא קבוע, הרוב נכנסים ויוצאים לסירוגין, בהתאם
אהבתיאהבתי
יש יודעים קבוע, יש יודעים לא קבוע, הרוב נכנסים ויוצאים לסירוגין, בהתאם להשתנות מצב התודעה שלהם, מזג האויר, והפעילות המינית (שהאנרגיה מסביבה היא מקור עוצמה אדיר של חיבור לידיעה, אך לא עניין זה הוא המושך את רוב העוסקים בזמן הקריטי של הפעילות).
אהבתיאהבתי