ועכשיו אפשר לחזור לנורמליות

אחרי ששוב, בריטואל השנתי, עמדו, על תקן של "שמאל" שר הבטחון וראש עיריית ת"א והדליקו את מדורת השבט של היפים, הצודקים (ואגב, בלי נוכחותו על הבמה של אף ערבי אחד, ואף אחד מכל אלה שכתבו על הערב, לא חשב על זה, כאילו זה ברור מאליו, ובכלל שכחנו שזה היה בגלל השלום, הכל).
אחרי ששוב נזכרנו במה היה כאן לפני 12 שנה (כלומר מה שאנחנו בשלב זה יודעים ומותר לנו לדעת).
אחרי ששוב חלמנו על מה שיכול היה להיות, כשאנחנו שונאים, בדרך, את האנשים הדוחים האלה (אני לא אומר שהם לא דוחים) בבית הכלא, וכועסים על אוהדי בית"ר שלא בדיוק הרגישו שכל זה שייך להם, אפשר לחזור ליום יום של הזמנים האחרונים, לנורמליות, כלומר לדברים כגון זה.
ושוב אני לא יודע ממה אני צריך לחשוש יותר – מן הבבונים ביציע של בית"ר והכהאניסטים, החבר'לך המגודלים האלה עם הכיפות, שנראים ונשמעים דוחים, שצועקים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאל", אבל אין להם כח באמת (וכך הם גם מרגישים), או מחברי הכנסת, כל המהוגנים והבטחוניסטים האלה, עם תרבות הדיבור והרגשת האפשר-לסמוך-עליהם ו"יפי הבלורית והתואר" שהם משדרים.
הם אלה שעלולים מחר לשלול את אזרחותי, בגלל שאני לא אזרח מתאים להם.

יצחק רבין, שאני נמנה עם אלה שבאמת לקחו קשה את רציחתו, ועדיין חוזרת לי הטראומה מהימים ההם ואני מאמין שאיתו באמת יכולנו להתקדם לעתיד טוב יותר (למרות שבכל מצב, ההפרעות היו קשות), היה ידוע כמי שאין לו בעיה להתבטא חופשי ובוטה על מה שהוא חשב. אני בין אלה שעוד זוכרים בזמן אמת מתי הוא קרא ליורדים נפולת של נמושות. לא היתה לו בעיה לומר מה שהוא חושב גם על מושמטים.
והוא בחר, על שערי שמים, לחבק את אביב גפן המושמט. כנראה שהוא, הגנרל-כל-חייו, הבין משהו שאחרים לא מסוגלים ולא רוצים להבין.
כולל "מחליפו" הגנרל אהוד ברק, שגם את הבמה של מוצ"ש ניצל לעיוות שמם של המושמטים והכפשה נגדם.
למשל עליו, ועל חבריו לסיעה, אני לא סומך שיתנגדו לחוק של הח"כ רותם הזה. אם נהיה מדוייקים יותר, אני סומך עליהם שיצביעו בעדו. אני כבר מכיר אותם.

לא הלכתי לעצרת במוצ"ש. (ואולי ניצלתי מעמידה תחת השלט המתחסד ההוא "השתמטות-כירסום יסוד הדמוקרטיה").
אני גם לא הולך למשחקי כדורגל.
אינני שייך לא ל"מלחי הארץ" שהתכנסו שם בכיכר
ולא לאוהדי בית"ר (למרות שהייתי כזה, בנעורי הרחוקים).

ואינני יודע למי אני צריך להרגיש קרוב יותר, ממי לפחוד יותר.
זה המון וזה המון. שניהם לא יהססו לחרוץ משפט על היחיד ולהוציא לפועל בלינץ' מתלהם.
ואני לא מאמין שאני אומר את זה, את הכפירה הזאת, אבל זה גורם לי להבין את האחרים, לראות איך רואים את זה מן הצד השני, אלה שאינם מוזמנים למסיבת "יפי הבלורית והתואר" – ולא כולם, צריך שנזכור את זה, רצחו את רבין. היו לי כבר רגעי כפירה כאלה, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מעיז לכתוב אותם.

אבל מה שברור לי תמיד
שבין אלה לבין אלה
המושמט הוא תמיד חייזר בודד.