השער (סיפור)

באוקטובר חנתה החללית הקטנה ליד השער.
רחבת הכניסה אכן היתה מעוטרת וצומחת בכל הצבעים האפשריים, כפי שהובטח להם באחד הספרים.

התחלנו את דרכינו, מהלך שלוש שעות על פי אחד השעונים (לי לא היה עדיין) והדרך נסעה לנו באיטיות מערבה, אל המקום שבו חיכו לנו כדי לארח אותנו, היה ברור שזה צריך להיות ארמון, הארמון.

כעבור שלוש שנים, כפי שכבר ידוע, ניסיתי לשחזר את הכל. אפשר היה עדיין לשחזר כמעט הכל. אבל לאחר יום במבנה שבו אז אירחו אותנו, שהיו בו יותר מ1500 חדרים, למרות שמבחוץ נראה הוא נראה פשוט למדי במושגים שלנו, קיבלתי הצעה, ואינני יודע אם היא באה ממקור ידידותי על הכוכב הכוכב או מקור קרוב יותר ואולי קול פנימי שאמר לי שכדאי לי לחזור לעולמות האחרים.

שתי דרכים היו לשוב משם.
הדרך האחת היתה פשוט לשוב כמו שבאנו, וגם אותה נהגנו לעשות בשני אופנים.
הדרך אחרת היתה להשאר שם ולחלום את גופנו חזרה הביתה, ואולי הגוף הוא שחלם אותנו חזרה, ובעצמו נשאר שם.
עד היום.

על הכביש שעל הארץ, נסעו יותר מדי מכוניות ושארית הכיף של היום הזה, שאין בו מכוניות, הלכה. אחר כך בא נאדב, ואמר שקראו לאבא שלו.

שנה לאחר מכן בערו עדיין, כך אני משער, היערות החולמים שסביב הארמון, שכבר היה מן הסתם חרב, תוצאה מן העונשים שהוטלו על המקומיים שהעזו למרוד באדונים החדשים שישבו כבר לחלק ביניהם את העולם כולו, בשפה מאד מוכרת לי, אותה שפה בה שרפו את כל הערים וחסמו את מקור הפלא.
הקוסמת, שליוותה אותי עד לנקודת ההמראה ביום האחרון שהיינו שם, כפי שליוותה גם את האדונים החדשים כאשר הגיעו, נעלמה זה מכבר.
נשארו רק מעט שיחים נמוכים, כמו הבצלים המתנפחים שבגידולם ינסו, לאחר שתכבה האש, להחזיר את האנרגיה האבודה.
המעטים שנותרו עדיין לצדי באותה תקופה, היו לוחמים על קיומם באזורים אחרים של היקום.

משטח החנייה האדיר עדיין קיים, ליד שער הזהב המשוקם. גם הילידים המקוריים, שכעת השער נמצא בשליטתם, לא מצאו עדיין את הדרך להחזיר את כל האנרגיה. החלליות שנוחתות שם באות מעולמות שכנים שבדרך כלל אינם אוהדים את אלה שדומים לנו, ואני לא מאשים אותם.
שום דבר מסביב לא צומח או פורח. רק במרחק רואים ערוגות בצלים.

המתיישבים לא מגיעים לכאן, ואלה שבאים לבקר אותם, מגיחים דרך קוביה אל הצד האחר של העולם, יוצאים בתוך עיר ענק אשר אינה מפסיקה להיבנות, בנות אדם מקומיות גדולות גוף עומדות ממול רעבות לאהבה, כל אהבה שרק יקבלו.

עדיין יש מבקרים רבים שמתעקשים בכל שנה לנסות להגיע אל אותו מקום, כמה עשרות ק"מ בקירוב ממזרח לעיר הקוביה, ולשחזר את הפעם ההיא. בכל קבוצה כזאת של מבקרים יש ילד אחד שדומה לי איך שהייתי, שמשחק את התפקיד שלי בהגעה הראשונה. השלטונות עוצרים בעד כולם כ2 ק"מ לפני העיר המקבילה של המקומיים.

1997-2007