פינת הנוסטלגיה

משהו שכתבתי היום לפני שנתיים בדיוק, ימים שהייתי בהם כולי בתוך הההסטוריה האלטרנטיבית:

המנהרות (סיפורו של חפא ג')
במנהרות האטומות צוּפְפוּ כל שוכני היקום, לפחות כך היה נדמה לחפא, דחוקים זה לזה, בלא יכולת לזוז, בתוך לחות חמה ואיומה, כאשר נוזל חום בעל ריח רע שהוזרם מפעם לפעם מאי שם בנתזים שצלפו בעור, משמש בתור המזון האחד לכולם. ונוראה במיוחד היתה ההרגשה שכל הזמן יש משהו בלתי נראה שדוחף אותם מאחור או מקדימה, ואם לא ייזהרו הם צפויים בכל רגע להירמס. וחפא ראה הרבה חייזרים נרמסים. מזל שהוא וחבריו נמנו עם היצורים הגבוהים יותר, ויכלו לתת ידיים אחד לשני, לשמור אחד על השני מבעד לגושי החיים המצפצפים, הנושמים והנדחסים שהפרידו ביניהם. חפא חשב שימות רק מן הריח הרע, שלא ברור אם נוצר מן הגז האחיד שהוזרם, גז שכפי שילמד חפא אחר כך, פותח במיוחד כדי שיהיה בר-נשימה לכל סוגי החייזרים שהיו דרושים לעבדוּת ולחיוּל באזוריה השונים של הפדרציה, או שנוצר מכל הפרשות הגוף.

כאמור, כל הזמן דחף אותם משהו, מקדימה או מאחורה, עד שהגיעו למעין אולם, שהיה נוח מעט יותר, למרות שבו הם היו נאלצים להימצא עד לברכיהם בתוך נוזל חום וכל מיני נוזלים אחרים. אבל לפחות היה מעט מקום להתרווח.
חפא התחיל לתהות אם יש איזה הגיון או מטרה בכל זה, והיה חשוב לו להגיע למסקנה כמה שיותר מהר, כדי שידע לאן הם הולכים ואולי לנסות להימלט. הוא לא הפסיק לרגע לחשוב על כך שהוא את חבריו חייב להחזיר לכדור הארץ, כי הם באו לכאן בגללו. לימים יבין עד כמה היתה מחשבה זו מצחיקה בתנאים ובמקום שבו הם היו, אבל מצחיקה ככל שתהיה, מחשבה זו היא שככל הנראה החזיקה אותו, ונתנה לו את הכח להחזיק אותם.

בהדרגה גילה חפא כי יש בקרבתו יצורים שהוא יכול לתַקְשֵר איתם, והם אכן דיברו איתו. גם איש הדָבּוּר, זה שהיה בא אליו בחלימות כאשר גרו בבית הנוואמיס בכוכב המדברי, והיה מלמד אותו דברים, שב אליו, בעיקר ברגעים שבהם חישבה עייפותו להכריע אותו ולהפילו אל מתחת לנוזל החום. הוא היה מחזק אותו שלא להיכנע לעייפות, ומדריך אותו מה לעשות. "מה, גם אתה שבוי פה?" שאל אותו חפא בפעם הראשונה ששב אליו "אותי הם כבר לא יכולים לשבות, אך רבים מבני כוכבי, הם כאן" השיב איש הדבור.

אחר כך שבו ודחסו אותם במנהרות, ושוב באולמות וחוזר חלילה, אבל לחפא וחבריו ועוד קבוצה של חייזרים שתיקשרו אותם, כבר היתה תכנית.
החייזרים סיפרו להם שכולם מובלים להיות חיילי כפייה של אלה ששבו אותם, שנמצאו בתוך מלחמה קוסמית גדולה. בכל פעם שהרגישו בדחיפה הגדולה, או שהובאה קבוצת שבויים חדשה, או שקבוצה גדולה הוצאה אל המלחמה. ובכל פעם שנהרגו יותר מדי חיילים, בא תורה של קבוצה חדשה להיות מוצאת לגיוס. גם תורם יגיע.
חפא והחייזרים הגיעו למסקנה, שבקצה של כל זה יש משפך אחד ענקי, אליו נשפכים בו זמנית שבויים מכל המנהרות המקבילות, אל תוך משטח ענק, פתוח.
אף אחד אינו מסתכל על השבוי הבודד.
"בעיניהם כולנו זרימה, לא יותר, ולא יהיה אכפת להם אם תחסרנה להם כמה טיפות".
את הרגע הזה של ההישפכות יש לנצל. לברוח, בכל הכוחות.
אחד מהחברים החייזרים גם ידע לאן. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא היה שבוי כאן.
ושם, בקצה של הכיוון אותו תיאר להם היטב, עד שגם מוחותיהם האדמיים, האיטיים כל כך בטלפתיה תלת מימדית, קלטו, ייפגשו כולם.
אותו חבר גם יַדָע לאן הם יֵלכו משם.