למי צלצלו הפעמונים

מלחמת האזרחים הספרדית היתה, בעיני, אחת המלחמות הצודקות האחרונות, מבחינתו של מי שתומך בערכים של שמאל, נאורות ודמוקרטיה. מלחמת טוב ורע אמיתית, לא בהכרח בין טובים לרעים, רעים היו בשני הצדדים, אלא מלחמה שבה אנשים היו מוכנים למסור את נפשם כדי להגן על צורת המשטר, על אידיאות של חופש ודמוקרטיה מול אידיאות אחרות, שלמרבה הצער ניצחו באותה מלחמה. מאז, לא מוסר השמאל את נפשו במלחמות. אני, למשל, לא בטוח שאל מול הפאשיזם העולה בישראל מדרגה אחר מדרגה, יהיו הרבה שימסרו את נפשם מרצון כדי להגן על החופש, על דברים שאנחנו מאמינים בהם ושלא יהיו מותרים עוד במשטר שיבוא. ההגנה על החופש האישי תיעשה (וכבר נעשית) אצל מרבית האנשים, דרך הקונסוליות והשגרירויות הזרות. ומי שישאר יתפלל, גם אם הוא לא מאמין באלוהים. ועוד יותר מכך קשה לי לדמיין מצב שבו יבואו מתנדבים מארצות אחרות כדי להגן כאן על צורת המשטר הדמוקרטי ועל ערכי החירות וצדק חברתי, או הסיכוי לערכים כאלה שרק משטר דמוקרטי יכול לקיים. בכלל, אף אחד לא מתנדב היום כדי להגן על משטרים, יש יותר מדי ציניות ויודעים יותר מדי דברים על האופל הקיים גם במשטרים הדמוקרטיים. היום אנשים לא מוכנים למות מהר כל כך, בוודאי לא בשביל משטרים.
לכן "למי צלצלו הפעמונים" של המינגוויי הוא הספר האחרון שקראתי ואולי לא הגדול ביותר שקראתי, אבל הגדול ביותר שקראתי בתקופה האחרונה, שייך לתקופה אחרת כל כך שבה אנשים עדיין נלחמו על, ונגד, גורלם ונלחמו עד הסוף. אבל לא רק בגלל כל אלה הוא משאיר עלי רושם חזק, גם כשעברו ארבעה ימים מאז סיימתי את קריאתו במהדורה החדשה שיצא בה (בתרגום מעולה שמגיעה לו הרבה תודה על כך שאת הספרדית והתרגום שלה הוא שם בגוף הטקסט ולא בהערות שוליים מעצבנות).
זהו סיפור על בני אדם, על נחישות ועל עוצמה אישית. במרכזו נמצאים ארבעה ימים בחייו של אדם, שהם אולי ארבעת הימים האחרונים בחייו, והוא מודע לכך. הוא, וכל האנשים שסביבו. האדם הוא רוברט ג'ורדן, מומחה חבלה אמריקאי המצטרף אל קבוצה הררית של לוחמי גרילה ספרדים, שאמורה לפוצץ גשר בגבול עורף הפאשיסטים, לקראת מתקפה קרובה, שלאף אחד לא ברור מי מפקד עליה, אף אחד לא בטוח או מאמין שהיא תצליח, כל האנשים האלה יודעים שזמנם הוא זמן ספוּר. הם רואים רק את הנקודה הבודדה שלהם, שבה עליהם לבצע את שלהם, ואותו הם יבצעו על הצד הטוב ביותר, כי אין להם דרך אחרת, הם לא מכירים חיים אחרים (חוץ מהחיים האחרים שעליהם חולם ג'ורדן עם מריה, שספק אם יצליח להגשים). ארבעת הימים האלה הם המשמעותיים ביותר בחייו של ג'ורדן, שמגלה בימים האלה את התובנות העמוקות ביותר של חייו, חושב ומלבן סוגיות וסוגר-לא סוגר חשבונות שלא נגע בהם עד כה, ומתנסה גם באהבה הקצרה, והגדולה של חייו. ארבעה ימים שאל תוכם כמו מכווצים חיים שלמים. בפרטים היחודיים והקונקרטים של הסיפור מגולמות אמיתות אוניברסליות, וזה מה שיוצר לדעתי ספרות טובה, ספרות שנשארת, בייחוד אם היא כתובה בדרכו העוצמתית-המאופקת של המינגוויי.
המינגוויי, שהיה בספרד באותן שנים בתור כתב שסיקר את המלחמה, הכניס הרבה אלמנטים אוטוביוגרפיים אל הסיפור (כמו למשל התאבדות אביו). העולם המיוצג באחדים מספריו שקראתי הוא עולם של כנגד כל הסיכויים, עולם לא רך בכלל, אבל עם אהבה עצומה לחיים, צמאון לחיים, תוך מאבק בגורל שנראה כתוב, עד לרגע שהוא ישיג אותך, לא דקה אחת לפני כן. יש בסיפור, כולל הסיום האמיץ והלא הפי-אנדי, משהו שכמו משרטט את תבנית עולמו של המינגוויי המשתקפת גם בקורות חייו, אך את הפסיכלוג נשאיר לאחרים.
חוץ מזה הספר גרם לי להתאהב מחדש בשפה הספרדית, כפי שכבר גרמו לי בעבר ספרים עליהם אולי אכתוב בפעם אחרת.