החלוץ שבמתפטרים

חלוץ התפטר. גם אולמרט ופרץ צריכים להתפטר, והם עוד יתפטרו. חלוץ שימש כאן כשמו. זה כתוב על הקיר. כמו שכתבתי ממש בהתחלה: הם אכלו את הדג המסריח, וגם יגורשו מהעיר. זה יקרה אחרי שועדת וינוגרד תפרסם את המסקנות ואת הלקחים מניהול המלחמה: על הארגון של צה"ל, על הליקויים בניהול המלחמה, ועל עצם הדרך שבה החליטו הדרגים הבכירים בצבא ובפוליטיקה לעשות לנו את המלחמה הזאת, עם צבא לא מוכן, עם עורף מוזנח. הם ישלמו, אם ירצו או לא, וגם אם ועדת וינוגרד תנסה לעשות להם הנחות זה לא יעזור, כי הלחץ הציבורי יגבר. הם ישלמו על כך שיצאו למלחמה בלי להיות בטוחים ביכולת שלהם להשיג אפילו את המטרות המינימליות שהציגו, על כך שהציגו לעיני כל העולם צבא בחולשתו, על הפגיעה בכושר ההרתעה של ישראל ועל הקורבנות שכל זה דרש, בלי שהשבויים שבו הביתה ובלי שנפלה שערה מראשו של נסראללה, ועם הבטחה קלושה מאד לגבי עתידו של גבול הצפון.
אבל ישנם דברים שעוד הפעם, הם לא נחקרו, ולא עליהם נראה שמישהו הולך לשלם.
כי בימים הראשונים של המלחמה, זה לא היה ככה. כשנאומיו הצ'רצ'יליאנים של אולמרט, בליווי תופי הטם-טם של עדת עיתונאים חנפה, הציגו את המלחמה כאחת המוצלחות בתולדות ישראל. כשפרץ, עד לפני רגע ההבטחה החברתית הגדולה של העשורים האחרונים, טס במסוק הצבאי והתגלה כאהובם החדש של האלופים, מי שהעז אז לומר איזה דבר רע על המלחמה הסתכן אולי לא בנפשו, אך בהחלט בבוז ההמון, בהיקראות "הזוי" ואפילו "בוגד" או "עוזר חיזבאללה" (פנינה ספרותית השייכת כולה ליהושע סובול). הייתי אחד מבלוגרים 'הזויים' שכבר בימים הראשונים אמרו: רגע רגע, על מה כל זה? (ואת השאלות ששאלתי בפוסט ההוא ובפוסטים אחרים שכתבתי, כמובן ששום ועדה לא חקרה) קואליציית "בלוגרים נגד המלחמה בלבנון" שקמה באותם ימים, נשארה קטנה למדי. אז עכשיו כל אחד חכם לומר שזאת היתה חרא של מלחמה, וקל מאד לשלוח את אלה שניהלו אותה לעזאזל. אבל כמה מכל המבקרים האלה מבקרים אותה מהסיבות הנכונות? כי המלחמה, תיאורטית מאד, גם יכלה להיות מוצלחת. יכולנו לקרקף את נסראללה, למצוא את השבויים, וגם לשלם בפחות קורבנות, בחזית ובעורף. נגיד. ואולמרט,פרץ וחלוץ היו יוצאים שלישיית המחץ במצעד ההסטוריה הישראלית (ולפחות בולמים את שובם הקרוב של הביבי והברק) ועדיין היה מקום לשאול: איך? איך אנחנו, כציבור, כישות ישראלית, נותנים לתופי הטם-טם של הבטחון, בכל פעם שעולה בפניהם הרצון, להוביל אותנו בעדר? איך תמיד "בעת מלחמה המשכיל יידום?" איך תמיד כשמוצא לנכון הריבון (והריבון, שיהיה ברור, הוא חונטת הצבא והבטחון) להכריז על מצב חירום, תגובתו האינסטנקטיבית של השבט (על מיטב אינטלקטואליו) היא להיאלם דום או להירתם לתעמולת הגיוס ההמונית? האם זה אותו "נעשה ונשמע" קדום שמפעם עדיין בגנים של הישות דוברת-העברית שהתקבצה כאן ב100 ומשהו השנים האחרונות, שחונק-מרדים כל מחשבה לפחות בימים הראשונים (וכאשר היא מתעוררת, יש כבר רבים מדי שבשבילם זה מאוחר?). איך העם הזה שחושב שהוא חכם, יוצא תמיד עיוור מונחה על ידי שיקולים שלא כל כך קשה, בסך הכל, לראות אותם, רק לא רוצים. בורחים ממשהו. ממה? את זה צריך לחקור. וזה נראה תיק גדול על ועדת חקירה, במיוחד הוועדה הזאת שתפקידה העיקרי יהיה, גם אם לא לכך כיוון המשורר, לתת לשבט גלולות הרגעה בדמות ראשיהם הכרותים של "המנהיגים שסרחו". אבל זה הנושא שכל אלה שכותבים, ושואלים את השאלות הגדולות והקטנות שמסביב: סופרים, משוררים, הוגים, בלוגרים, פובליציסטים או סתם כותבי מאמרים, צריכים להתעסק בו. כי במקום חלוץ, ואחריו פרץ ואולמרט, יבואו אחרים, שיבשלו לנו את אותן מלחמות בכל פעם שזה ייראה להם פתרון מתאים לבעייה העכשווית, ושתהיה זו בטחונית, כלכלית או חברתית (מה שהיא בדרך כלל) – וגם על זה צריך לדבר: למה מלחמות עדיין נראות למישהו כמה שפותר דברים באזורנו, ומה הן באמת פותרות בשבילו?.
כי שום דבר לא באמת ישתנה מזה שנחליף את הראשים. את פרץ (שלא הצבעתי לו, אבל גם אני קיויתי לרגע שבאמת יעשה מהפכה חברתית. מי זוכר עכשיו?) יחליף מן הסתם אהוד ברק. האינתיפאדה שהתחילה בסוף תקופתו הקודמת, להזכירכם, עוד לא נחקרה.