כמה עשרות אזרחי ישראל לא חזרו ביום זה לביתם

זה קרה היום לפני 50 שנה:

אזרחים ישראלים היו בדרך חזרה מהעבודה הביתה, כמו בכל יום,
אחרי השעה חמש בערב.
הם באו בקבוצות.
מי ברגל, מי על אופניים, מי במשאיות.

זה היה יום שני.
יום שני תמיד זה יום קשה, יום שבו לא נאמר "כי טוב".
האזרחים שהיו בדרך לביתם, בוודאי לא חשבו על זה.
שנים רבות אחר כך, תצדיק תלמידת בית ספר את מעשיה בכך שהיא לא אוהבת את יום שני. יהיה על זה גם שיר.
האזרחים שחזרו מן העבודה לא ידעו שכך יהיה בעוד שנים.
הם גם לא שמעו שמבצע התחיל. לא לכולם היה אז רדיו.
שנת 1956, רדיו זה עוד היתה קופסה גדולה ופלאית, היה צריך לסובב כפתורים עגולים, אור ירוק היה נדלק והאיש בתוך הקופסה היה מתחיל לדבר. מי שחתם על מנוי לעיתון "דבר", נדמה לי, היה מקבל דבר כזה במבצע.
סיפרו שבאמריקה יש אפילו מכשיר שבו רואים תמונות.
אבל האזרחים הישראלים האלה לא קראו עיתון "דבר", רובם לא ידעו לקרוא עברית.
וגם לו ידעו, ספק אם היו קוראים שם, בעיתון שהיה עיתון הממשלה באותם זמנים, על תוכנית שנקראה "חפרפרת".

אבל מה שהיה קריטי יותר בעבורם, היה שהם לא שמעו שיש עוצר. הם היו בעבודה.
הם לא שמעו שניתנו פקודות.
את התשובה לשאלה מה לעשות באזרחים כמוהם, שלא שמעו על העוצר, דווקא היו מבינים, כי נאמרה בשפתם. אבל הם לא שמעו. ולא הבינו מה רוצים מהם שוטרי משמר הגבול, מדוע הם מעכבים אותם בכניסה לכפר.

כשהם הבינו, אם הספיקו, זה כבר היה מאוחר.
זה היה אחרי שהשוטרים כבר העמידו אותם בשורות, אל מול השקיעה. אפשר בהחלט לומר, שהיא היתה המראה האחרון שהם ראו.
קבוצה אחר קבוצה העמידו אותם, ביום שני לפנות ערב.
בהתאם לפקודות. רק בהתאם לפקודות.
חייל טוב אינו מפר פקודות אף פעם, ולא חורג מהן.



על פי המניין הרשמי, נהרגו באותו היום 47 בני אדם; על פי אומדנים אחרים, נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 14-17 ו-7 ילדים בגילאי 8-13.
האנדרטה שהוקמה לזכרם מנציחה גם את הזקן שנפטר משבץ לב כששמע שבנו בין הנפגעים, ואת התינוק שהיה ברחמה של אחת הנרצחות.
כך, ציטטתי מהעיתון של סוף השבוע.
בעיתונים של אז, לא היה כתוב שום דבר על זה, ימים רבים.
היה כתוב על נצחון גדול. בשוב העם אל מעמד סיני, התפעמה הלהקה הצבאית מן הפעם הראשונה ולא אחרונה, שבה היתה הרפובליקה היהודית חרב להשכיר למעצמות. ראש הממשלה, בן אדם שאינו נסחף בדרך כלל, הכריז על "מלכות ישראל השלישית", לפני שהבוסים האמיתיים מיהרו להבהיר לו שלא מלכות ולא נעליים, מקסימום רפובליקה של שכירי חרב, שעשתה את שלה ומתבקשת בינתיים לזוז, עד הפעם הבאה.
ועוד זמן רב שתקו העיתונים, רק מפה לאוזן נלחש, מה שאסור היה לכתוב. התקשורת היתה נאמנה, לא פחות ממה שהיא היום, לא בטוח שיותר. נסיונות של ח"כים (מהמפלגה הקומוניסטית) לדבר על כך נמחקו מן הפרוטוקול, ורק עיתון אחד העיז לשבור את האיסור.

בסוף היה משפט לרוצחים.
מלינקי מפקד הגדוד, זה שאמר "אללה ירחמו" לגבי השאלה על מי שלא שמע על העוצר, העיד כי שמע את הביטוי ממפקד החטיבה שדמי. שדמי הנ"ל לא הועמד כלל לדין על חלקו, הוא נשפט רק על "חריגה מסמכות", כיוון שלא הייתה לו סמכות להקדים את שעת העוצר, סמכות שרשמית היא רק של קצין הממשל הצבאי שהיה באותם ימים על אזרחי המדינה העבים, ולפיכך נאלץ שדמי להיפרד מעשר פרוטות. פחות ממחיר נסיעה הביתה באוטובוס (אבל לבטח היה לו רכב, ונהג, אפילו בצנע של אותם ימים).
מלינקי קיבל 17 שנה בפנים, אבל ישב הרבה פחות.
בשנת 1959 הוא כבר היה חופשי, וגם כל האחרים, החיים היו לפניהם, הדרך לקריירה, מי כקב"ט בכור הגרעיני, מי כנספח בפאריס.
כל הרוצחים קיבלו חנינה.




לזכור ולא לשכוח.



ולהזכיר גם למפלגה הסוציאליסטית (מפלגת השלטון של אז) שבדיוק ביום הזה מתכנסת, בראשות מנהיגה, איש שלום עכשיו ה"חברתי" כדי להחליט על ישיבה בקואליציה עם ליברמן, זה שרואה ב20% מאזרחי המדינה (וזוהי רק ההתחלה לה לה) אויבים.
ורק יורשה לי להוסיף, שאני לא מבין את דרישתו של אופיר פינס, המתנגד לדבריו לליברמן, להצבעה חשאית.
אדרבא, נדע את שמותיהם של המצביעים בעד, נזכור ונרשום אותם לדיראון עולם.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

6 תגובות בנושא “כמה עשרות אזרחי ישראל לא חזרו ביום זה לביתם

    1. היתה להם תעודת זהות ישראלית? הם הצביעו בבחירות? לפי מיטב ידיעתי כן, אז הם היו אזרחים.
      כנראה שזה לא סותר, מבחינה לגאלית, עד כמה שלנו זה נשמע.

      אהבתי

      1. אני כלל לא בטוח שהיו להם כל הפיצ’רים שאתה מציין. אני מציע שבמקום אזרחים ישראלים תכתוב "תושבים" או פשוט "אנשים" ותראה האם זה משפיע על הטיעון שפרסת.

        אהבתי

      2. לפי דעתי היו להם. עובדה שכבר היו ח"כים ערביים מראשית המדינה.
        זה משפיע על הטיעון מבחינת הציפיה שהמדינה תדאג לאזרחיה שהתגשמה כאן הפוך על הפוך, אבל זה באמת לא משנה הרבה גם לו הם היו רק "תושבים" או אפילו "מקומיים" תחת ממשל צבאי.

        אהבתי

      3. זה לא משנה כלום.
        אזרחים תושבים אנשים איך שלא תקרא לזה. היו תעודות זהות או לא.
        למות בגלל החלטה שאי אפשר לעמוד בה, לדעת עליה או לשמוע עליה, דומה לשחיטה.
        (עד כאן החלק של תגובה לתגובה. עכשיו סתם התגובה שלי)

        ואיך בדיוק ליברמן בממשלה שמאכלסת את המפלגה שהצלחתי להביא את עצמי להצביע לה רק כדי שתשמור שהאלה שיושבים מקדימה לא יעשו יותר מדי שטויות?

        לא מרגישה חלק עם השלטון. זה לא העם שלי. זה כבר שנים לא מרגיש כמו העם שלי, מאז שרבין נרצח.
        מי האנשים האלה, מה הם רוצים, לאן הם חותרים? מה עומד לקרות כאן?
        תחושה של סתמיות שספק אם בבחירות הבאות תביא אותי לקלפי.

        אין לנו שום קשר לשלטון.

        אהבתי

      4. גם אני לא יודע מה הולך לקרות כאן.
        סתם אני מדליק נר ברוח, בשביל ההרגשה שעשיתי משהו.
        גם לפני שרבין נרצח לא הרגשתי שהכל כאן ממש שלי, אבל מאז שהוא נרצח יש הרגשה ששום דבר גם לא יהיה שלי.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: