שלוש בלילה

זאת השעה שבה המשמרות רפויים.
כל אחד בעיר יודע, שקורים בה מפגשים.
כך שרה להקת "עידן הפלסטיק" המחתרתית, את השירים שלה לא שומעים ברדיו, ומשמר המדינה מחפש את החברים שלה, העוברים ממקום מסתור למקום מסתור, ומופיעים מדי פעם בפעם בהופעות פתע במקומות לא צפויים. נותנים שיר אחד (השירים הפופולאריים הם "בואי נקבע פגישה בשלוש בלילה", ו"אינטראקציה"), ועוד אקורד או שניים, ונעלמים. הרבה שמועות יש על הלהקה הזאת, אף אחד לא יודע מי הם באמת.
וכולם יודעים את המקומות שבהם מתקיימים המפגשים האלה, בין הגבולות, מפגשים אסורים בין תושבים, תושבות של המתחמים שהמעבר והאינטראקציה ביניהם אסורים ביום, אלא אם יש לך היתר שבשבילו צריך ים של פולסות מוזהבות, ואם יתפוס אותך סיור של המשמרות מנסה לעבור או ליצור אינטראקציה, יעבירו אותך ישר אל מחנה המותוים שבהר שאת שמו אין מזכירים.
קטע מרחוב בצלאל, הרחוב שתוחם את האיזורים בירושלים, בין איפה שהיה פעם "בית העם", שכיום הוא מטה של המשמרות, לבין איפה שהיה "בצלאל" וכיום הוא בניין ריק, הוא ה מקום של המפגשים. ביום, מלא שם רכבים של המשמרות הנכנסים ויוצאים מן המטה. יש שם גם תחנת מעבר שדרכה עוברים אלה שיש להם היתר, בין "האיזור" שבו גרים בעלי התפקידים והמוגנים, לבין שאר העיר. אין סיכוי לנסות לעבור משם אל "האיזור". בשלוש בלילה, שעה שאנשי המשמרות ישנים, זה עולם אחר, מלא רחשים, רמזים, קולות סמויים, מראות שאט אט מתגלים.
לשם מגיע לאחרונה גם צבי, מן המאפייה ב"בית ישראל" שבלב "האיזור הצפוני", רכוב על האופניים שקיבל מאז הפכו אותו לשליח. עכשיו הוא גם עובד בחנות, מאז שאפרים סאמט, שהיה האחראי על חנות המאפייה, גוייס למשמרות, למורת רוחו של הדוד, מיכאל בעל המאפייה. עכשיו העבודה יותר קלה, הוא לא מוכר לבדו, נמצאת שם גם ברכה שהיא מעין בת מאומצת של מיכאל. אבל העיקר האויר הרענן, הוא כבר לא צריך להיות חנוק בחום של התנורים שיש כל הזמן באולם הפנימי. אביב עכשיו, ולצבי שכבר שנה הוא כאן, יש פתאום שעות של ערנות בלילה, שעות חופשיות, משהו חדש נדרך בו כשהוא יוצא עם אופניים שלו אל מתחם הגבול, מתחם המפגשים.
בהתחלה אין רואים אף אחד, בהלה תופסת אותו. אפרים בעצמו אישר, כשביקר במאפייה, עם המדים של המשמרות, שבשעה הזאת אין מצב שמישהו מהם ער. הם גם יודעים על המפגשים, אבל בשעה הזאת הם לשינה קוראים קדוש קדוש קדוש ואף אחד לא יגרור אותם לחילול קודש, אפילו תנחת חללית מלאה ב'לפטיסטים' (אויבי הסדר העולמי, האחראים למצב המשתפים פעולה עם חייזרים מפיצי נגיף). ככה אפרים אמר, אבל איזו שטות לסמוך על הבנאדם הזה, אולי הוא אמר את זה רק כי ידע שאתה שומע, בהחלט הוא אחד שמסוגל. אבל תוך רגעים מתמלאת החשכה במלמולים, קולות, מלים, מדברים, שורקים, רומזים. אתה מתחיל לזהות שאתה לא לבד. יש עוד אופניים. עוד אנשים, המון, בעצם. משני צדי הרחבה שמבדילה ביום את האיזורים. שלוש בלילה זה עולם אחר. אין שם גדר, יש כאלה שבאים אפילו עם חולצות לבנות, אחרים נזהרים. לפעמים יש גם כאלה שתופסים עוז ועוברים את הקו. חלק אפילו נשענים על רכבי המשמרות החונים בדיוק באמצע הכביש, משחקים ביניהם מחבואים. בחורים, בחורות, וצבי זוכר פתאום, הוא זוכר כל הזמן, את הבחורה ההיא המוזרה, הרזה כמו ציפור, עם שיער שחור קצר, שרגע אחרי שיצא מהחנות בלב ה"איזור" לשם הביא את ככרות 'לחם סאמט' האחרונים שנותרו לאותו יום, הופיעה פתאום על אופניו שלו, מתנצלת שגנבה אותם. יש סיכוי, הוא די בטוח בעצם, שגם היא מגיעה בשעות האלה לכאן, אל קו המפגשים האסור.