צבי התרגל די מהר לשים כיפה שחורה על ראשו

המראה של תלמיד ישיבה הלם אותו, ויותר אף אחד ב"מאפיית סאמט" שבלב "האיזור הצפוני", לא שאל אותו שאלות.
ר' מיכאל סאמט, בעל המאפיה, אפילו נתן לו מזרון לישון עליו, בפינת החדר שבו היו לשים את הבצק, ואיתו היו עוד שלושה עובדים שישנו גם הם על מזרונים, וגם אותם אף אחד לא שאל שאלות.
מאפיית סאמט נודעה בלחם הייחודי שהיא מייצרת, 'לחם סאמט' לחם דיאטתי שטעמו ערב לחיכם של תושבי השכונות החרדיות שמסביב למאפייה, בעיקר לאדמו"ר אשר ישיבתו שכנה בדיוק מעל לבניין המאפייה, ועם הזמן נפוץ שמו והוא נעשה מבוקש בכל הארץ, ולא רק על ידי חרדים. את המתכון שלה ידע רק מיכאל סאמט עצמו, שהיה אדם חשוך בנים ואהב אהבה יתרה את אחיינו אפרים יפה העיניים, שהיה אחראי על חנות המאפייה, שהיתה בהתחלה רק פינה קטנה באולם התנורים הגדול, ועם הזמן הפכה לחדר בפני עצמו שנעשה עם השנים דחוס מאד, אבל סאמט סירב עדיין להרחיבו.
לפנות בוקר בשעה 3, היה צבי מתעורר עם שלושת העובדים האחרים: מאיר, נחמיה ושמעון, ללוש את הבצק על הכנתו עבד ר' מיכאל לבדו משעות הערב בחדר שנקרא 'הקיטון' שאליו נכנס רק מיכאל, אחר כך היה הבצק מועבר אל שני אחייניו האחרים של מיכאל שעיצבו את צורתו הסופית, הקלועה, של הלחם ובזקו עליו שומשומים ותבלינים אחרים, בטרם יעבירו אותו אל התבניות ואל התנורים. חוץ מהבצק הזה היה גם בצק רגיל שממנו אפו לחמניות, כעכים ולאחרונה גם עוגיות, וגם אותו לשו צבי וחבריו. מיכאל היה אדם טוב לב, שדאג תמיד שגם לעובדים יופרש מן הלחם הנאפה, מעולם לא רדה בהם, רק אפרים היה מתנהג איתם קצת ביהירות, אבל בסך הכל היה לצבי טוב שם, טוב בפינה הזאת שבה הוא התחבא מהעולם ושכח ממה שלא כדאי היה לזכור. בתום 12 שעות של עבודה, לפעמים פחות, היה צבי מסיים את המשמרת, מיכאל היה נותן לו כמה פולסות נחושת כדי שיקנה לו אוכל "נורמלי, כי לא בריא לאכול רק לחם", ושארית היום של צבי היתה פנויה לעשות כרוחו, אך הוא כמעט ולא הרחיק לצאת מאיזור המאפייה. רוב שעות היום היה ישן, או משתתף בפטפוטיהם הבטלים של העובדים האחרים שכמעט לא היה להם על מה לדבר, או קורא את העיתון היומי דל הדיווחים שמישהו היה מביא איתו מ'איזור המעבר', לפעמים היה מציץ בספרות הקודש שהיתה מונחת תמיד בפינה.

זרם הקונים במאפייה לא דעך מאז 'המצב', כך סיפרו לצבי העובדים הוותיקים. אבל מיכאל סאמט התקשה להמשיך להפיץ את הלחם שלו, המיוחד, בכל הארץ, כמו שעשה לפני היות 'המצב'. אולם הוא לא ויתר על הלקוחות הנאמנים שבמתחמים האחרים של ירושלים, בעיקר אלה שב"אזור". כדי להביא להם את 'לחם סאמט', הוא שכר את שירותיו של שליח על אופנוע, שהיה חוצה את גבולות המתחם סמוך לרחוב שלומציון, בשעה שנוכחות 'המשמרות' היתה רפויה מעט. סאמט סמך על מילה שהיתה לו אצל מפקד המשמרות, שהכיר אותו עוד מהימים שלפני ה'מצב', כהיה בא לפעמים לקנות במאפייה, ועל מה שאמר לו האדמו"ר, ש"שליחי מצוה אינם ניזוקין".

ולאחר שלא חזר שליח המצוה הראשון, יפתח, מן הלקוח ברחוב עזה, שאליו נשלח במיוחד, נשכר שליח שני, בעל מבטא אמריקאי, שלאופנועו הוצמדה התוית הזוהרת "שליח" שנתן למיכאל אישית מפקד המשמרות האזורי שבא למאפייה והתנצל ואמר שהיתה אי הבנה, וקרוב לוודאי שהשליח נלקח להר הצופים, שזה כבר בתחום של משמר המדינה ולא שלו, ואין בידיו לעשות כלום. כעבור שלושה חודשים, כאשר השליח השני לא חזר, שוב התנצל המפקד, וגם אחרי שלא חזר מאיר שנשלח על אופניו של אחד האחיינים, וכאשר לא חזר נחמיה שנשלח עם אופניים אחרות, נשלח שמעון, וכאשר לא חזר גם שמעון, ידע צבי שהפעם תורו לצאת אל "האיזור".
"וזהירות שלא תלך לי לאיבוד גם אתה, כי אין לי עוד אופניים אחרות", אמר סאמט לצבי כשהוא טופח על שכמו, ספק מתבדח ספק רציני.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

תגובה אחת על “צבי התרגל די מהר לשים כיפה שחורה על ראשו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: