הזמן

לא נראה אף פעם תלוש כל כך מכל סיבתיות כמו שהוא נראה כעת.
עד עכשיו, בכל מה שעברנו, גם כשידעתי שזאת הסטוריה אלטרנטיבית, הייתי בטוח שכל רגע מוליך אל הרגע הבא, שלכל יש כיוון ברור.
קודם רציתי להגיע אל נקודת המפגש עם חפא והחבורה, והידיעה שאגיע לשם יום אחד חיזקה אותי גם בימים הגרועים ביותר של שלטון האופל על כדור הארץ.
אחר כך עשינו את ההכנות לחזור לכדור הארץ, וידעתי שאנחנו הולכים לשחרר אותו משלטון האופל.
עכשיו, באי היווני הזה, שחציו טבע בהצפות וחציו נהרס מרעידת אדמה, לא ידעתי פתאום לאן הדברים הולכים, ומה אנחנו אמורים לעשות בהמשך של ההסטוריה האלטרנטיבית, אם בכלל יש לנו המשך כאן. הכל נראה כל כך תלוש מכל הקשר.
מצאנו בית שמתחת להריסות של הגג שלו, מצאנו שני חדרים די שלמים.
מזל שקיץ עכשיו, והוא הולך ונעשה חם מרגע לרגע.
על התרחצות בים לא כדאי לחשוב, יש משהו רעיל בצבע המים. גם את המים שבברזים המליץ חפא לא לשתות. קטפנו מלאי מהפירות האדומים שדומים לתאנים אבל הם לא בדיוק, וסחבנו אותם אל הבית. עם אלה נתקיים, חפא לא אמר עד מתי. קיויתי שהוא עצמו יודע, אבל יותר ויותר לא הייתי בטוח.

על אחת הגבעות האלה, בילדותו, רכב חפא על אופניים וטיפח רעיונות איך הוא יאחד את העולם ויביא שלום. פעם אחת התדרדר עם האופניים כמעט עד הים, ובחודשים שבהם שכב בגבס הבין לרגעים את גבולות יכולתו. אחר כך עזבה משפחתו את האי אל המקום שבו היתה התלישה, שנתנה לו באופן בלתי צפוי אפשרות להגשים חלק מהפנטזיות שלו מעבר למה שדמיין. מעניין, אמר פעם חפא, שגם פנטזיות הילדות שלו כללו יצורים מכוכבי לכת אחרים, שבאים ועוזרים לאדם להציל את עצמו.

גם לצבי ועלוה היה סיפור עם אופניים. עלוה גנבה את האופניים שאיתם הביא צבי לחם מ'מאפיית סאמט', בה עבד ומצא מקלט, ל"איזור" בירושלים, אותו "איזור" שבו גרו המוגנים, ושני שליחי קודמים מהמאפייה שהלכו לשם לפניו להביא לחם, נעלמו עם אופניהם, כנראה הגיעו להר הצופים, המקום שמיעטו אז להגיד את שמו, ואם הגידו, לא בלי צמרמורת. עלוה אפילו לא ידעה שהיתה תכנית להעביר את האוניברסיטה לשם, כשנתקעה בתור סטודנטית ב"איזור". היא זכרה את היום ההוא, השבת שאחרי פסח, כשהחליטה לעזוב כבר אחרי הצהריים את המושב ולחזור בטרמפים לחדר בירושלים, את התחינות של אמא והאחות שתישאר. היא לא ידעה אז כמה הן ייחרטו בזכרונה. האם היתה להן הרגשה? באותו ערב, מאי שם משום סיבה, התחיל פתאום מצב החירום. שנתיים עברו, והיא לא שמעה כלום מהם, כי גם רשת הטלפונים נותקה, וכדי לעבור אפילו מ"האיזור" לשאר העיר היה צריך אישור, שלה לא היו כסף ולא קשרים כדי לקבל אותו. גם את המיני מיינור הענתיקה שלה החרימו, כמו את יתר המכוניות הפרטיות.
היא הרגישה שהיא חייבת לעשות מעשה, ויהיה מה שיהיה. אחרי שרכבה מעט במעלה הרחוב, הבינה שזו התפרצות סרק, ועשתה פרסה חזרה אל החנות, ואל הבחור שיצא ממנה ועמד משתומם לאן נעלמו אופניו. אחרי כמה שבועות מצא את עצמו רוכב שוב, שלא בשליחות המאפייה, בשעה שלוש בלילה, אל קו התפר שבין העיר ל"איזור", סמוך למה שהיה פעם בית העם, שם היו קורים בלילות 'מפגשים' והיא היתה שם.

וסטולי הגנוב לא גנב אופניים, אבל פעם הוא גנב חללית גמדית, של שלטון האופל הגלקטי. בחללית הזאת, טסנו הרבה שעות.
ראיתי אותו עומד מחוץ לפתח של הבית, מסתכל על החלליות המשייטות ככתמים לא נראים, שבהם המשיכו אנשי האופל לנטוש את כדור הארץ, בלי שזכינו אפילו לקרב אחד איתם, ושאלתי אותו בצחוק אם הוא מתכנן לגנוב מהם עוד חללית. את עצמי שאלתי, לאן בעצם נטוס בחללית כזאת, כשפתאום עורר צבי את תשומת ליבינו לכך, שתנועתן של החלליות השתנתה, והן כבר לא בכיוון של התרחקות.
הן נראו ברורות יותר וקרובות מרגע לרגע, ועמדו בכל רגע להסתיר את עין השמש ולהחשיך את השמים.