המצעד השנתי: חודש המלחמה

ב20/7 תרגמתי שיר זה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימברוסקה. כרגע אני חושב שהוא אופטימי מדי למצב הישראלי, ולכן הוספתי לו מעין שיר המשך, למטה.

הסוף וההתחלה
אחרי כל מלחמה
מישהו צריך לנקות.
דברים לא
מתיישרים מעצמם, אחרי הכל.
מישהו צריך לדחוף את החצץ
לצידי הדרך,
כדי שהקרונות עמוסי הגוויות
יוכלו לעבור.

מישהו צריך להתלכלך
בפסולת ובאפר,
קפיצי מיטות,
זכוכית מנותצת,
ובגדים מגואלי דם.

מישהו צריך לגרור קורה
כדי לתמוך קיר
מישהו צריך לזגג חלון,
להציב דלת מחדש.

פוטוגני זה לא,
זה לוקח שנים.
כל המצלמות עזבו
למלחמה אחרת.

שוב נצטרך גשרים
ותחנות רכבת.

שרווולים יישחקו
מרוב הפשלתם
מישהו, מטאטא בידו
עדיין יזכור איך זה היה.
מישהו יקשיב
וינוד קלות בראשו
אנשים עדיין טוחנים על זה
זה כבר משעמם.

מפעם לפעם מאחרי השיחים,
מישהו עדיין חופר
טיעונים אכולי חלודה
וסוחב אותם אל ערמת הזבל.

אלה שיודעים
מה שהלך פה
צריכים לפנות דרך
לאלה שיודעים מעט
ופחות ממעט
ולבסוף מעט שכמוהו ככלום.

בדשא אשר מצמיח לגובה
גורמים ותוצאות,
מישהו חייב להתמתח,
עלה של עשב בפיו
מביט בעננים.

---

***
ובעוד כמה שנים
יחליט מי מהמנהיגים
או יצרני הבטחון
ואולי אחד המטורפים
מאחד הצדדים, משני הצדדים
שמצב השקט לא בריא
לתדמית הצבא
לדת
לשליטה, לאגו, לבקרת המוחות
להפרד ומשול שתסיסת פירותיו
גואה בזעם.
בעוד כמה שנים
(חודשים, נראה סביר יותר)
שוב תעלה שוועת הרעבים
להרגיע את פיהם, לחסום אותם
שוב יצאו ליהרג חיילים
גאים, בטוחים
שאין דרך אחרת.
מלחמת לבנון השנייה

---

ובהארץ, בינתיים, מעריצו של הדוצ'ה, כבר מחפש את היהודים, האשמים בכל. והלוואי והייתי אופטימי כמו גדעון לוי (ראו שם גם את תגובתי הלא-מזוייפת, שכרגע מספרה 62, משעה 09:02).

---

בעת מלחמה
המשכיל ידום
פן תשרוף אותו מדורת השבט

ייכנס אל מרחב מוגן
שאין בו טלויזיה
לראות את הממתיקה הלאומית שמדברת
מגרונותיהם של הקצינים
והמתלחלחים באש אשר ממנה
מדליקים את מדורת השבט

צורבים את אות היחד
בסימנם של לפידים.
אין מקום לאחרים
ודאי שלא
למשכילים.

כתבתי ב25/07, ואקס-אקסטרימיסטית הציעה בית נוסף:
המשכיל ידום, יגיף תריסיו.
אבל זה שליבו גועש
יכופף יד מושכלת מאחורי גבו שלו,
וישעט צועק ברחובות
נחילי דם רודפים אותו.

---

ומחר, יום ההולדת הבלוגי שלי, נראה אם אכן יארגנו בו איזה הפסקת אש. מתאים, לא?