המצעד השנתי: 2-3/06: האביב שלפנֵי 2006

"זה חודש שבו נולדים מחדש. האוויר מתמלא פריחה, המון אנרגיה טובה מגיעה, זורמת מאלפי מקומות, מתעוררים מן הדכאון של החורף, מן הבוץ החראי של ינואר פברואר.
זמן להתחלות חדשות. הכל יכול לקרות. זמן להתאהב. ואגב, בלוחות שנה אירופאים קדמונים, זה גם היה ראש השנה. (שימו לב שהחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר קרויים בהתאמה על שמות המספרים 7,8,9,10, ולא כפי שהם נספרים היום)
אפריל ומאי, לעומת זאת, צפויים לנפילה. דיפרסיה. החגים המעצבנים, ימי הזכרון והשואה – לא לחינם הם נקבעו לחודשים אלה.
אחר כך, שאר השנה הולכת לה סתם. האביב של מרץ לא יחזור, עד השנה הבאה.
כך זה היה אצלי תמיד."
כך כתבתי ב8/3 על חודש מרץ, בפוסט האביב שלפני 2006, ובסך הכל התכוונתי לבחירות שמילאו אצלי את כל הבלוג באותו חודש, ומי בכלל זוכר שהן היו.
"ובמאי-יוני, אחרי שתקום הקואליציה, שוב ישובו הדברים שהוסתרו בחודשים האחרונים, שוב יהיו גזרות כלכליות, חברתיות. ואולי גם הפוליטיקאים שנבחר בהם, יאכזבו.
שוב המציאות הקטנה שלנו, מול עתיד חסר ודאות, ללחום לבד מול כל הכוחות העוינים אותך בחברה הישראלית, ובלי הגנה והבטחה ממשית. או סתם להיות בתוך הוויה יומיומית אפרורית, בנסיון לראות תוחלת באופק, עם מעט רגעים של סיפוק והרבה רגעים של סתם.
אז לפחות טוב שיש עכשיו את מרץ, חודש להתמלא בו, בשביל כל השנה.
לחוות את רוח האביב במלואה, לטייל, לכתוב, לצלם תמונות, לזכור תמיד שכל אביב הוא האביב שלפני."

חודש קודם, הייתי קצת יותר נבואי, כשכתבתי ב23/2 את זה:
"זה יקרה, אולי, במלחמה הבאה:
המצב יהיה על הפנים. יהיו פיגועים, אולי טילים מארץ רחוקה.
דעת הקהל או רוח הציבור תהיה מופחדת, מוכה. או דורשת פורקן מיידי, לנקמה, להחזרת מצב הרוח.
במלחמה או המצב-דומה האחרון שהיה כאן, מצאו שני שרי אוצר את ההזדמנות להאשים את המובטלים, את העניים, את החד הוריות ולהנחית גזרות על החלשים בלי שזה נתקל בהתנגדות רבה.
ופרצופם האמיתי של הרבה שוחרי חירות ליברליים נחשף אז גם כן…

למרות שזה קצת נראה עתידני מדי בשלב זה, העתיד לפעמים בא מהר ממה שחושבים, העמדה של המפלגות כלפי הלא משרתים, כפי שהיא נאמרת במצע המוצהר והלא מוצהר, מהווה אצלי שיקול ראשון במעלה בהצבעה בבחירות הקרובות.
תמיד הצבעתי בעד מפלגות ומועמדים מן המחנה הנקרא 'ציוני'.
נראה שהפעם, לא עוד. הקו המדריך את שיקולי הוא לא לתרום יותר לבֵנים לחומה העשויה להיבנות בפעם הבאה מסביב לי. ומתוך כך, אני חש שותפות רבה יותר ממה שחינכו אותי לחוש, עם שאר המודרים מן החברה הציונית."

אך הפוסט הנבחר על-ידִי בכל זאת כפוסט החודש, שנכתב ב14/3 בקטגוריה שירות פוליטי נקרא:
המדינה שלי
מדינה שבה אדם לא ירגיש את עצמו מיותר או מאויים רק בגלל שהוא מה שהוא.
מדינה שבה אדם יוכל להיוולד, לגדול, לחיות (עם מי שהוא רוצה) ולמות בהרגשה שחייו היו בעלי ערך, גם אם הוא לא נמדד במונחים כלכליים.
מדינה שבה אתה לא צריך להיות מן העדה ה"נכונה", המוצא ה"נכון", הקליקה ה"נכונה" או מקום היישוב "הנכון" כדי להיות מוערך.
מדינה שבה יכובד השווי שלך כאדם.
מדינה שיהיה שווה לחיות למענה. שלא תשנא אותה והיא לא תשנא אותך.
מדינה שלא תפריט את הזכויות הבסיסיות שלך, ותשליך אותך לעת זיקנה או לעת מצוק.
מדינה שבה לא יצוו עליך לשנוא ולהרוג את האחר, וימדדו אותך על פי מידת כשרונך או להיטותך לעשות כן.
מדינה שתשים את הדאגה לנחשלים בראש סדר העדיפויות שלה, על כל המשתמע בכך ובמעשים ולא רק בהצהרות וג'סטות של פוליטיקאים.
מדינה שתתקיים לשם החיים של האזרח הקטן, ולא להיפך, וזו תהיה הצדקת קיומה וכולם ידעו זאת, מראש הממשלה ועד לאחרון הפקידים ושליחי הרשויות.
מדינה של"משמר הרוע" לא תהיה בה תקומה. גם לא לסוחרי העבדים, ולזורעי השנאה וה"הפרד ומשול". לשמים חומות כדי להגן עליהם ועל מקורביהם. למתווים תוויות, לגזענים ואנשי "אלוהים לשלטון החושך בחרתנו". כל אלה, שימצאו להם אי באחד האוקיינוסים להנות בו אחד את השני.
ולא אכפת לי איך יקראו למדינה הזאת, מדינת אזרחיה, מדינה ייעודית או שם אחר.
אין עכשיו מדינה כזאת, ואולי לא תהיה.
אבל לראות את חזון המדינה הזאת כמגדלור המוביל לפני את הדרך,
זה אולי הטעם לכל.



בחודש זה התחלתי להעלות פוסטים מכאן לפוליטינט, ותודה למנהלי האתר שיידעו אותי על קיומו באחת התגובות.



ומעניין לעניין, באותו עניין, יש לי גם תגובת החודש:
התגובה שחיממה לי את הלב (ונדירה למדי ) ב19/2: "מקוה שקוולך יגבר מים עד ים וישמע חזק וצלול. גם אם לא תמיד מגיבים לך, אין זה אומר שלא קוראים ומהנהנים ושמחים שמישהו שם לב למה שקורה." תודה, איריס.

והיתה גם תגובתה של ירח-רכוּת לשיר 16.2.6:
" מצב היחפות, והדיון עליו, בימים משונים אילו, מסיבות כאלו ואחרות עלה על סדר היום הפרטי שלי, בכל מיני דרכים נעימות…והמשפט שלך הזה "התקיף" אותי בנקודה רכה אצלי…
החושך-הלא ידוע, השחור, המפחיד אולי, הוא הוא המואנש וצועד כמעט כמו קלגס מאיים וכבד ובין האנוש, התמים, הלא יודע כל, המחפש ותר, נפשו וליבו פתוחים ותרים אחר משהו -הוא יחף, וחף ופגיע כל כך…הפגיעות הזו אל מול החושך האסור בנעלים, כמעט מרטיטה :)"

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

6 תגובות בנושא “המצעד השנתי: 2-3/06: האביב שלפנֵי 2006

  1. באותו יום, 8/3/2006, בו כתבת על לידה מחדש, ובטח חשבת שזו מטפורה, אני הלכה למעשה ילדתי את צעיר בניי. ואכן הוא כזה: מלא אנרגיה טובה והתעוררות מדיכאון.
    לזה התכוונו שהאישי הוא הפוליטי?
    מתחברת מאוד למה שכתבת על "המדינה שלי". הרשה לי להוסיף "אמן" וגם "במהרה בימינו".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: