המצעד השנתי: 1-2/06

את כולנו מפלילים כבר מגיל אפס

כך מגבירים בנו את המוטיבציה להיות "ילדים טובים" ואחר כך "חיילים טובים" "אזרחים טובים" "עובדים מצטיינים וצייתנים", כשברקע של כל זה תלויה מולינו אשמה מתמדת – אוברדראפט נצחי של אשמות, שכדי להפריך אותו ולהוכיח לגדולים/מורים/בוסים/הממסד שזה לא נכון וש"אנחנו בסדר" אנחנו משתדלים כל הזמן להיות "טובים", וגם בכך אנחנו בעצם הופכים למשתפי פעולה עם ההפללה העצמית שלנו.
אין מי שלא חבויות בו ההתניות המוטבעות האלה וגם להגיד "לא אשמתי" הוא בעצם סוג של הודאה בקיום אשמה. אדם צריך לעבוד קשה, אולי כל החיים, בשביל לנקות את עצמו מן הסוכנים החבויים האלה של החברה, שהם אולי הכי יעילים.

נכתב ב23/1/06 בתור תגובה בקטגוריה: <a target='newWin' class='blog' href='גלולות זיכרון.

סִין (Sin?), שכבר אין לו אתר, הגיב:
"חשבתי שמצעד ההאשמות המקורקס הזה יניח לי ולנפשי המעוותת, ברגע שאני אעזוב סוף סוף את הבית.
עכשיו מתחוור לי שגם בחוץ החגיגה נמשכת.
לאן?"