שני צדדים לטנגו

את הדברים האלה כתבתי כתגובה למערכת הארץ לפני שלושה שבועות, כשרק התחילו העניינים לבעור, בגלל חטיפת החייל שליט (מי זוכר אותו עכשיו)

אולמרט (ובמידה רבה גם פרץ) נמצא במילכוד, שבו נמצאו רוב הממשלות `האזרחיות` שהיו למדינה, מימי משה שרת דרך לוי אשכול ואפילו אהוד ברק, ועד היום.
הברית של הימין המתנחלי ושל החונטה הצבאית-בטחונית, רעבה למלחמות שיספקו לה סיבות קיום: פרנסה לגנרלים, לקצינים, ליצרני הנשק, ולכתבלבים הצבאיים ושאר בוגרי המערכת המלחמתית. מלבד הרווחים שמספקת המלחמה להם ולבעלי ההון התומכים בהם, היא מסייעת להסיח את הדעת מן המצב החברתי שהוא האיום הקיומי האמיתי על החברה: הפערים המתרחבים לכדי שנות אור, שחיקת זכויות האדם של המעמדות הנמוכים וגם הבינוניים, היא מסייעת להם להמשיך בהפרד ומשול שבין קבוצות האוכלוסיה, ואנחנו רואים איך תחת כל גיוס לדגל, נשכחו הדיבורים החברתיים שרק לפני רגע היו בפי כולם, ושוב עולה יוקרתה של החונטה. אנחנו רואים איך עוברים חוקי רשע שבימים כתיקונם לא היינו מעלים על הדעת בלי הנד עפעף, כמו החוק שהתקבל אתמול המאפשר מעצר לארבע ימים והארכת מעצר אדם שלא בפניו ל20 יום, ו`חוק האזרחות` המחמיר שהתקבל השבוע. גם אלה סימנים למערכת מגוייסת, שדעתה שוב הוסחה מן הדברים שבאמת חשובים.

והם לא לבד, כמובן.

האינטרסים של החונטה נפגשים עם האינטרסים של קיצוני החמאס והג`יהאד או ווטאבר דיי ניימד, וביחד הם משחקים פינג פונג על גבינו, או יותר נכון: רוקדים טנגו, ומי אמר שאין פרטנר.
כל הסלמה היא טנגו שיש לו שני צדדים, וכאשר מישהו `נורמלי` מדי עולה לשלטון, למשל שר בטחון שאינו גנרל, יש סכנה שהוא יחתור לשלום – כלומר להפסקת ריקוד הטנגו התמידי הזה, בין בעלי האינטרסים הלוחמניים אצלינו ובעלי אינטרסים דומים אצל הפלשתינים.
כל מי שניסה להפסיק את השיח המלחמתי – סולק. למשה שרת לא צייתו עד אשר נאלץ לפרוש. גורלו של לוי אשכול נחרץ כשפרצה מלחמת 1967 (שכבר ברור כיום שגם היא לא היתה מלחמת "אין ברירה") והוא אולץ לתת את תיק הבטחון לדיין. רבין נרצח, לא רק על ידי יגאל עמיר, וגם ממשלת ברק היתה קצרת ימים (למרות שברק הוא כנראה בעצמו חפרפרת של החונטה) ברגע שאלה שמבשלים את המלחמות הבעירו את השטח. אחרים למדו לקח, ועשו הכל כדי להוכיח שהם יותר ימניים מהאמא של הימין, מה שלא תמיד עזר להם (פרס, בטבח של כפר כנא, שלא עזר לו לנצח את ביבי ב96).
נגד כל ממשלה `אזרחית` מדי, כלומר קצת נורמלית, נפערו תותחיהם של המסיתים הפאשיסטים, צד בצד עם תותחי המלחמה שנגרמה מ`הסלמות` שיצרו `הגורמים בשטח` – הנאמנים תמיד יותר לחונטה יותר מאשר למדינה, בוודאי לממשלה. זה מה שקורה בימים אלה לממשלת אולמרט-פרץ. כבר שמענו על פולסא דנורא מלפני יומיים נגד אולמרט, ו`הגורמים בשטח` מסלימים את המצב (ברור ש"התעלמות צה"ל מאזהרות השב"כ" לא היתה קצר בתקשורת אלא כשל מכוון כדי לגרום לאירוע שיהיה עילה לפעולה!) וכל זאת – כדי להציג את הממשלה כחלשה ולאלץ אותה לפעול לפי תכתיביהם ולהיות ממשלה ניצית ימנית, שתסכל כל תקוה להיפרדות מהשטחים ולשינוי במצב החברתי, או להיות מופלת בבושת פנים. אולמרט איננו גיבור חלומותי וגם לפרץ לא הצבעתי, אך הם גם אינם גיבורי חלומות החונטה הצבאית-מתנחלית. הם אזרחיים מדי, הם מחוייבים להתכנסות, שמשמעותה המשך הפרידה מהשטחים, פחות שליטה על הפלשתינים, פחות התנחלויות, פחות משכורות שמנות לאנשי הצבא והבטחון וכתבלביהם, יותר התעסקות, בהכרח, בבעיות החברתיות. אולמרט ופרץ נכנסים לתוך המלכודת בעין פקוחה, ועשויים גם לאכול את הדג המסריח וגם להיות מגורשים מהעיר.