השבּעה (1)

שם היתה ההשבעה. אני משער שגם זה איכשהו קשור.
עוד לא סיפרתי איך הייתי מתחמק ובורח מהם, מוצא את הנתיב שלי ומגיע אל המקום המדוייק. אולי פעם אספר, אולי לא.
אולי גם הבריחה לא היתה אלא חלק מהתכנית. מישהו ידע את הנטייה שלי לברוח, ותכנן מערכת שבה אני אמצא את המקום, בדרך אל החופש.
לא, לא חושב.
בימים הרגילים הייתי כותב רשימות סודיות ומחביא אותן מהעולם, לא כמו עכשיו, ושומע מצעדי פזמונים וגם אותם רושם. סיפור שבשבילי הוא עייף לעייפה אבל אולי גם אותו אספר פעם.
אותה המציאות מגלה את עצמה במדבר, ולהיות חייב להאמין ניתן רק כשאי אפשר עוד להאמין מתוך תמימות. זה המצב בו אני עכשיו. חייב להאמין ששיאו של מפגש הכניסה לשם התרחש אז באותו מדבר, באותן שנים כפי שהן רשומות אצלי לפי זמן כדור הארץ. אבל זה לא היה כדור הארץ.
זמן מסויים גרתי על הכוכב הזה לבד. פחות משנה לפני הסוף, הייתי שם לבד ואז גיליתי לראשונה כמה אפלים יכולים להיות פניו של הכוכב בעונות של חורף ולילה.
הייתי אז מורד. במקומות מסויימים חיפשו אחרי כדי שאמשיך למלא תפקיד של בובה, כמו שכולם מילאו. אז כבר הבנתי שזה לא העולם האמיתי שלי. אז כבר התוודעתי לראשונה אל הסיפור האמיתי.
וכנראה שאז היתה ההשבעה.
יכול להיות שהיו איתי כמה מורדים אחרים אבל לא היו רעמים וברקים, קולות ומראות.
היתה השתנות בהכרה, בראייה.
וזה לא רק מה שקרה מחוץ לזמן של אז, זה קורה עכשיו. או שאת מלוא ההכרה אני גובה בתשלומים לזמן הנוכחי.