עיסקת טיעון

"מעשה באדם אחד שנשלח בעל כורחו למחלקה סגורה. יום יום היה נכנס אל הפסיכיאטר שבמקום, מדבר אליו בהגיון ומנסה לשכנע אותו שהוא שפוי לחלוטין. בהתחלה היה הפסיכיאטר פוטר אותו באדישות באמירה שכולם כאן בטוחים שהם שפויים לחלוטין. אחרי שהמשיך האיש להתעקש, אמר לו הפסיכיאטר: תראה, אפילו אם אתה צודק, אינני יכול לחזור בי, כי אז מה יהיה על שמי הטוב ועל שמה הטוב של מערכת הרפואית, אם נאמר שטעינו? ואז הרכין את ראשו אל האיש ההמום, הניח יד על כתפו ובקול שנשמע רק לאוזנו אמר לו: אבל למה לך שוב ושוב להתעקש לצאת מכאן בדרך הקשה, הארוכה? יש דרך קלה יותר שבה תוכל לצאת מכאן מהר יותר. ובדרך הזאת, לא חשוב אם באמת תהיה שפוי או לא. רוב הסיכויים שתצא ממנה שפוי פחות ממה שאתה עכשיו, ואני יודע שאתה שפוי. אבל בחשבון אחרון, זה לא באמת משנה. ואת הדרך הזאת מוכן בית החולים לתת לך. אשמח אם תקבל את הצעתי, אבל דע כי אם תסרב…"

(מעשיות הצבנ"ע, כרך כ"א ע' 79).

ברור שידעו מה קורה, אבל בדרך כלל הם שמרו מרחק. חפא ידע לזהות אותם, והוא סימן לנו מתי הנוכחות שלהם בסביבה גבוהה, ובסוף גם אני למדתי לזהות אותה. נראה לי שחפא היה קצת מאוכזב למרות שכמו הרבה דברים אחרים שניבא במדוייק, הוא ניבא גם את קשר השתיקה הזה, שזאת תהיה האסטרטגיה שלהם. אבל היו כל מיני שמועות שהראו שזה לא מדוייק. היה למשל הסיפור על החברה לשעבר של אחד מהחבר'ה, שנעצרה בשדה התעופה, בערך שבועיים לפני שחפא חזר, ושוחררה בהתערבות אחד מאנשי מפלגת השלטון או אחרי שהיה להם ברור שהיא לא תדבר. לא יודע כמה הסיפור נכון, אם בכלל היה צורך בדבר כזה, אבל היו יותר מדי שמועות כאלה מכדי שזה יהיה עשן בלי אש. גם קצין המבחן היה כנראה מעורב בזה, למרות שהכחיש. קצין המבחן היה בסך הכל נער בגיל שלי, זה ששכנע אותי בתחילת כתה י' לעבור לכתה שלו, לא להשאר לבד בכתה הספרותית של הבנות. כשלא הייתי עם החבורה נראיתי מאד מוזר, גם לעצמי. הרגשתי את עצמי מין 'יורם' כזה חסר נסיון, קצין המבחן שבא מרקע שונה משכונה אחרת (שאז עוד לא ידעתי שיום אחד אגור סמוך לה) היה בדיוק ההיפך. הוא גם נראה מבוגר מכל נער אחר. אמרתי כבר שהחבורה נשבעה לשמור בסוד את חפא ואת מה שהוא מספר לנו, אפילו שחפא בעצמו אף פעם לא אמר לנו לעשות כך. אבל אי אפשר לשמור סודות באמת, ומהר מאד היה נדמה לי כאילו האחרים שמסביבינו היו גם הם נוכחים בפגישות עם חפא. אפילו במצעד המחץ גילו בקיאות. בדרך כלל התנגדו, התייחסו בזלזול וזאת מילה עדינה. הייתי מאד שמח אם חפא היה בא לשכנע אותם. היתה לו כריזמה יותר גדולה משלי, זה בטוח, אבל הוא סירב מסיבותיו שנשארו איתו, לדבר בפני ציבור, או בכלל בפני אנשים שמחוץ לחבורה שלנו. קצין המבחן דווקא גילה התעניינות אמיתית, שאל שאלות הגיוניות ולא חיפש לעשות צחוק, כמו האחרים. גם בעיני כמה מהחבורה שראו אותו בהתחלה הוא מצא חן עד שחשבו לשתף אותו בחלק מהראיות אם לא לצרף אותו ממש לחבורה. אבל אחרי זמן קצר הוא הראה פנים אחרות והפך עויין לכל מה שאני, ואני התחלתי לראות את הדברים בעיניים של האחרים מהחבורה, אלה שטענו שגם הוא נשלח כדי לעצב אותי מחדש ולקבל עלי קרדיט משולחיו. שולחיו, אלה שהבנתי אז שהם רוצים המרה מוחלטת, כיום אני יותר נוטה לחשוב שהם לא רצו דבר כזה, אלא אליבי כדי לצאת בסדר, ולהשאיר את רגשי האשמה כך שירבצו על כתפי "סרבן השיקום" שסירב לעסקת הטיעון שתיקח אותו לצבא במחיר המרת העצמיות. בי הם בחרו במיוחד כדגם "יראו וייראו" מסיבות שחלקן קשורות לדברים שאירעו בטרם היוולדי (ועל חלקם עמדתי לאחרונה מקריאת מאמרים באינטרנט). "תזכור שהיה אדם שניסה להתיידד איתך" אמר ביום שתם הזמן שהקציבה המערכת לכתיבת הדו"ח. ולמרות שהוא ליווה את תום החוזה שלו בהבטחות שאני לא אסתדר בחיים ורמז שאולי אפילו אתאבד, אני רואה גם בו קורבן, חייל שבסך הכל ניסה לרצות את מפקדיו אדוניו, אדוני החיים של כולנו פה שבעיניהם הם לא יותר ממטבע זול מאד עובר לסוחר. ובחשבון אחרון כולנו חיילים, והפרד ומשול הוא שם המלחמה. חפא עזב גם הוא כמה ימים לפני כן. ופתאום מצאתי את עצמי לבד, כי מרוב החבורה כבר רחקתי ימים רבים.