גם אותם אני זוכר

אלה שלא עמדו בדרך הקשה.
אלה שלא היו מסוגלים לפתח להם עור עבה ולהסתגל למערכת,
אלה שקצרה יכולתם להתמודד עם המושחתים, הערמומיים וערלי הלב שהמערכת הזאת שורצת בהם.

אלה שנוצלו, טורטרו, הושמצו ונרמסו עד שחייהם נטרפו (וגם אחר כך הועללו עליהם עלילות והכפשות)
ולא משנה אם נטלו נפשם בכפם, או שבגופם הם עדיין איתנו.
אני זוכר אותם, כמו שהם יכלו להיות לפני שנרצחו להם החיים, זוהמה להם הנפש.
אני זוכר את התום שנרצח איתם.
אני זוכר את אלה שגם שנים אחרי זה, הם לא מצאו חיים. אפילו אם יצאו שלמים, מבחינת המנגנון הקובע זכויות פיצויים.
את אלה התועים עדיין בעולם, ולא יודעים מה הם עושים בו. ואלף טיפולים ועשרות אלפי מיליגרמים, לא יפתרו להם את השאלה.

ואני זוכר גם על מה הלכו, גם אלה וגם אלה.
על מילוי שגיונותיהם של פוליטיקאים, קצינים, על קידומם של ישבנים ועל כיסויים.
אלה שנפלו במלחמות שלום האינטרסים.
לא כולם, כמובן. אבל רבים, רבים מאד כן, מי ידע כמה.
בלוח הנופלים הרשמי, אין מציינים מי מת בקרב (ועד כמה נחוץ היה הקרב הזה), מי התאבד, מי מת בתאונה ומי ב"רולטת רשת" (אירוע שאחריו גם אם החייל התאבדה).
בלוח הנופלים מציינים גם רק את נרצחי הגוף, לא את נרצחי הנפש (ולא משנה מי הרוצחים).
אבל יש הרבה שיזכרו אותם, ולא רק היום.