להיות אדם-דבורה

(ארבעה פוסטים מיולי 2005, שחוברו יחדיו לרגל החג)

1. המעופפים
2. המלקטים
3. המלקקים
4. תמקט
5. המחתרת
6. ההילכדות
7. סיום

1. המעופפים
החיים של אדמדבורה הם מאד קצרים.
בשנה הראשונה עדיין לא מקצצים לנו את הכנפיים, אבל אנחנו ממילא לא מסוגלים בגיל הזה לעוף יותר מדי רחוק, רק אל השדות שמסביב לכוורת.
באותם שדות רחבים היינו יונקים מן הטל שעל האבנים השחורות, מן הבזלת, מן העפרות שבקרקע הקשה, מן המיץ של הצמחים.
כל היום היינו מעופפים ויונקים, עד שכיפת השמים נעשתה פתאום שחורה לגמרי, וקצוות האופק מסביב היו מתתמלאים בזוהר שמסנוור יותר מן השמש.
אז חזרנו הביתה לכוורת, להביא את מה שינקנו. זה היה נעים לעוף, וכל הזמן רדף אחרי זיכרון אבל היה לי נעים מכדי להניח לו להשיג אותי.

2. המלקטים
עם המעופפים יכול האדמדבורה להימנות רק בשנת חייו הראשונה.

אז הוא עובר להיות במלקטים.
מיד קושרים לנו את הכנפיים. עדיין לא כורתים אותן, אבל לעוף כבר אי אפשר. ממילא, בשנה השניה כבר לא מרשים לנו לצאת מן הכוורת. בתוך האפלה של אולם הכניסה, בין פתחי היציאה לבין התעלות, אנחנו מוכרחים לחכות כל היום, עד שהמעופפים ישובו ויקיאו את יניקתם על קרקע אולם הכניסה. וכשהם מסיימים, אנו מלקטים את הכל, ממיינים ואוספים לערמות הגדולות, אותן אנחנו צריכים להניח בפתחי התעלות, איפה שנמצאים המלקקים.
בשעות ההן, כשלא עשינו דבר מלבד להמתין באפלולית עד שישובו המעופפים, ידעתי שיש זכרון שאני צריך להזכר בו, כדי להבין מי אני בדיוק ואיך הגעתי לכאן, אבל הזכרון נשאר מחוץ לכוורת כי הוא לא יכול היה לחדור דרך האפלה הסמיכה.

3. המלקקים
בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שכנפי קוצצו, מצבטי העוקץ שעל ראשי נעלמו, וגם המשושים שמשני צדי ראשי הוחלפו בדברים עגולים וקשים, שידעתי רק שהם לא עשויים מאבן. ראשי התחיל לכאוב ולא הפסיק.
שנה שלישית התחילה, והועברתי אל המלקקים.
המלקקים נעים כל היום בתעלות מתעקלות, המקיפות את לב הכוורת אותו לא ראינו מעולם. המלקק הראשון אוסף בלשונו מתוך הערימות שהניחו לפניו מלקטי האתמול בפתח התעלה, ואת מה שהוא אוסף הוא מעביר אל גבו של מי שלפניו, אותו עליו ללקק כל היום כדי שכל החומר ייספג בגופו ויצא בצורה של זעה והפרשות אל צינורות שנמצאים מתחתינו. תוך כדי כך, מצטרף מלקק מאחוריו החוזר על מה שהוא עשה, וכך שרשרת אינסופית של מלקקים נוצרת, ואסור לעצור, כדי שהגוף לא יפסיק להפריש את הזעה והנוזלים, הנשאבים מאיתנו ללא הרף לתוך אותם צינורות הנמצאים מתחתינו ונמשכים עד אל לב הכוורת.
בשארית המחשבה שעוד היתה בראשי הכואב הבנתי שגם הדברים שהוצמדו אלינו במקום עוקצים, שואבים מאיתנו. הם שואבים לנו את המחשבה, ומעבירים גם אותה ללב הכוורת. כשאנחנו מגיעים לקצה התעלה, עומד שם משגיח, אדמדבורה גדול גוף, השולח אותנו חזרה אל פתח האולמות, להתחיל מחדש את השרשרת, עד סוף היום. אז אנחנו נרדמים, בתוך התעלות, בין הנוזלים והזעות. אין זמן לזכור את מה שאני רוצה כל הזמן לזכור, ואני גם לא יכול כי לא נותרה בי מחשבה.

בסוף השנה השלישית של כל אדמדבורה, ייקבע גורלו. בהגיעו אל המשגיח בפעם האחרונה, יעצור אותו המשגיח ממלאכתו ויספר לו מה ייעשה בו כעת. המאושרים יזכו להארכת חיים שתיתן להם שלוש שנים נוספות, בהן יעברו אל לב הכוורת ויצטרפו למשרתים, אלה שקרובים מכל אל מלך הכוורת, שאת פניו לא ראינו מעולם אבל הרבה דיברו אודותיו בשנה השנייה, בה היה לנו זמן לדבר. אחרים ילכו להפרייה, ומיד אחריה ימותו. אלה שלא הולכים לא להארכת חיים ולא להפרייה, אותם ממית המשגיח מיד.
ידעתי שזה אחד הימים האחרונים שלי כמלקק. הגעתי בפעם האחרונה אל סוף התעלה. אדמדבורה גדול, שלא היה מוכר לי כי לא ראיתיו אף פעם בין המשגיחים, עמד שם.
הוא נתן לי סטירה שהעיפה מראשי את שני שואבי המחשבה.
המחשבה חזרה והיתה כולה שלי, לא של אדוני הכוורת.
ואז נזכרתי מי אני, ונזכרתי איך ביטלתי את היקום.
כאשר מבטלים את היקום עשויים להגיע לעולמות הקרובים ביותר שבתוך מחשבתך.
הבנתי שאני נמצא בעולמם הקדום של אדמי הדבורה, ושהאיש שבסטירתו החזיר לי את המחשבה והזכרון הוא הלוחם הקדום תמקט.


4. תמקט
תמקט השתייך לאדמי הדבורה המקוריים של כוכב הלכת, שחיו בו עוד בטרם פלשו חלליות האדונים.
הוא היה הילוד האחרון במשפחתו, שנולד מחוץ לכוורת, בטרם לכדו סוכני האדונים בכוורות את כל בני מינו והשמידו את כל בני משפחתו.
למרות שהובא אל הכוורת בהיותו בן שבועות ספורים, הוא זכר בצורה מעורפלת את הימים, בהם האדמיים שהיו סביבו היו כולם אך ורק אדמי דבורה מקוריים
אך אדמי דבורה מקוריים כבר היו זן הולך ונכחד, לאדונים לא היה צורך בהם.

לתמקט עדיין היו זכרונות של חופש. לאף אחד מהאחרים שהיו בכוורת, לא היו זכרונות כאלה.
הוא אמר לי שאדמי הדבורה המקוריים חיו יותר משש שנים, והיו חסונים בגופם אף יותר מן המשובטים.
מלבדו, רק המלך של הכוורת חי כעת יותר משש שנים.
כל אדמי הדבורה סוברים, כך אמר לי, שהמלך הוא זה שעבורו מתנהלת הכוורת, ושהוא זה שאומר למשגיחים מה לעשות.
תמקט הבין, כבר בימיו הראשונים בכוורת, שאין זה כך.
בשל חוסן גופו, מינו סוכני האדונים את תמקט להיות שומר לוחם. השומרים הלוחמים רשאים היו להיות בכל מקום בכוורת. השומרים הלוחמים כפופים לפקודות משגיחי האדונים, אשר די יראים מהם. השומרים הלוחמים יוצאים גם אל מחוץ לכוורת, אל מעבר לגבול שדות היניקה הם מגיעים.
אבל רוב אדמי הדבורה בכוורת לא היו סקרנים להכיר את העולם שבחוץ, ומעטים עוד יותר רצו לברוח, או למרוד. תמקט חיפש במשך זמן רב את אלה שיהיו מוכנים למרוד.
מההתחלה הוא הרגיש שאני בא מזמן אחר.
נראיתי לו חלוש בגופי יותר מהאחרים, ולא האמין בהתחלה שאשרוד את שלושת השנים.
גם לאחר ששרדתי, הייתי מאלה שצפויים להמתה אחרי שהן ייתמו.

עדיין נותרו לי ימי עבודה אחדים, בטרם ייקבע גורלי שבכוורת. שוב הייתי שם על ראשי את האלקטרודות של האדונים. מזל שהן רק שואבות אנרגיית מחשבה, אך לא קוראות את המחשבות.
ימי העבודה האחרונים היו קשים יותר מהימים שלפניהם, הימים בטרם קיבלתי את הסטירה.
תמקט הבטיח לי שהבריחה תבוא לפני סיום העבודה שלי.

5. המחתרת והבריחה
בלילות, בשעה שכל פועלי הכוורת ישנו, היינו נפגשים בקצה אחת התעלות. התעלות נפגשות כולן עם מסדרון עגול, המקיף את ליבת הכוורת.
הכוורת היא עגולה.
ירדנו אל מתחת לתעלה, אל הצינורות שהאדונים קוראים להם צינורות הדבש.
שם היינו מתאמנים שם בדיבור בטלפתיה, וכל אחד היה צריך ללמוד להרגיש איפה האחרים נמצאים כאשר הם הרחק משדה הראיה שלו.
למדנו גם להרגיש את הגוף. גם להשתמש מחדש בכנפיים שבעולם זה הן שבות וצומחות מחדש, אמנם קטנות בהרבה ויעילות פחות מאלה שקוצצו לנו. אפשר להמריא בהן, אבל לא לאותם גבהים כמקודם.

בשחר היום האחרון שנועד לי, חלפנו דרך התעלות על פני גופותיהם של המלקקים הרדומים, הגענו לאולם המלקטים. בקלות הפלנו את השומרים שבפתח התעלות, ואחר כך הגענו אל פתח הכוורת. גם שם לא היה קשה להמם את השומרים, ויצאנו אל הלילה שעדיין שרר על פני שדות היניקה של המעופפים חלפנו על פניהם בטרם יתחילו קצוות השמים הזוהרים להרים את כיפת השמים עד שזו תצטמצם ותיעלם, וכשנעלמו גם קצוות השמים והיום האיר על הכל, כבר היינו בהרים. מאחוריהם הסתתרנו בימים הבאים, עד שהיינו בטוחים שהאדונים לא שולחים אחרינו חוליות חיפוש. אך הם לא העלו בדעתם כי מרד יכול להיות בכוורת, ולא נתנו דעתם לתלונות השומרים המהוממים.
במשך שבוע חיינו מגרגרים שליקטנו מהצמחים, ומפשיטות לילה אל שדות היניקה של המעופפים.
לאחר שבוע, בשעה שהשמש מתמעטת ומתחילים האורות הזוהרים בקצוות האופק, ועדיין השמים לא שחורים, טיפסנו בהר עד לנקודה שממנה ראינו היטב את הכוורת. במרחק ראינו גם את עיר האדונים. ראינו גם את הכוורות האחרות, שכולן היו סמוכות מאד לכוורת שלנו. שדות היניקה היו מלאים עדיין זמזומי מעופפים של שעות היום האחרונות, שנדמה היה לי כעת כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה, ובכל זאת משהו בקולם היה מאד מוכר לי והעביר בי ריגוש מיוחד של עצבות שלא ידעתי לפענח.

באמצע הדרך בין העיר לבין הכוורות, על גבעה קטנה, עמד בניין שכמו ששיערתי, התגלה כמעבדת השיבוט לאדמי דבורה. לידו עמדה חללית בודדה, אפורה שצורתה צורת קונוס.
לשם אנחנו צריכים להגיע ולהשתלט על החללית.
אחר כך נצטרך ללמוד להטיס אותה.

6. ההילכדות
את המדענים אילצנו ללמד אותנו איך בנויה החללית ואיך להפעיל אותה. גם החזקנו אותם כבני ערובה מול כוחות האדונים שהקיפו את השטח. רק אחרי חצי שנה של אימונים "על יבש" הרגשנו בטוחים להפעיל את החללית ולילה אחד הסתלקנו משם, יחד עם המדען הראשי.
גילינו שיש במערכת הזאת עוד שלושה כוכבי לכת דומים לכוכב שלנו, שגם בהן גידלו האדונים כוורות של פועלים כמונו.
עדיין נחשבתי מוזר בין הלוחמים כשטענתי שיש עוד מערכות שמש ביקום, אולם כשטסנו מעל הצד השני של הכוכב יכולנו לראות אורות של כוכבים אחרים, שלא נגלו לנו מעולם מהצד שבו חיינו. גם את הכוורות בכוכבי הלכת האחרים בנו האדונים בצד המופנה לחור השחור המאפיל את כיפת השמים.

עברנו מכוורת לכוורת, אך רוב תושבי הכוורות האלה היו מעוניינים במרד עוד פחות מאלה שהיו בכוורת שממנה יצאנו, ובכל זאת אספנו עוד 21 לוחמים בשלושת כוכבי הלכת הנוספים.
היינו בסך הכל 35 מורדים כאשר נלכדנו.
שלוש חלליות ענק סגרו על החללית הקטנה שלנו, מאלצות אותה לטוס במסלול שאליו תמרנו אותנו.
המסלול הזה הוליך אל שדה הכבידה של החור השחור.



7. סיום
התאמצתי להזכר בטכניקה של ביטול היקום. ידעתי שבאמצעותה הגעתי אל תקופת העבר הזאת מן החללית שבזמן ההסטוריה האלטרנטיבית שלי, ובה נהיה חייבים להשתמש כדי להינצל.
אבל לא הצלחתי להיזכר איך ביצעתי את הטכניקה.

במיליונית השניה שבה חצינו את הנקודה שאין ממנה חזרה, הצלחתי לשחזר את הכל.
בטרם התחילה הכבידה ללחוץ ולקמט אותנו, הוריתי לתמקט ושאר המורדים לעצום את ראייתם, לנפנף בגפיהם ולבצע בדיוק את מה שאשדר להם לבצע.

ופתאום הייתי במקום אחר, צף בנעימות באיזה חלל, Wangooon לצידי, צפה גם היא.
ידעתי שהצלחתי.
ידעתי גם שהמורדים עברו בשלום לצד האחר של החור השחור.
בכך יצרתי את האבולוציה של ההסטוריה האנושית.

ועדיין לא הייתי בטוח שכבר נחלצנו ממצוקי החלל של זמן ההסטוריה שלנו.