תעודת ביטוח (מסמר או קוץ קטן כנגד הרוב)

ה6.6.2002 הוא יום שלא אשכח.
באותו יום הצביעה ממשלת האחדות על סעיף ב"תקציב החירום" של שר האוצר דאז, סילבן שלום, שכחלק מכוונתו המוצהרת "להיטיב עם מעמד הביניים יוצאי צבא", הוא הציע שקיצבת הילדים שתקוצץ אמנם לכולם, תפלה בעיקר את אלה שאינם יוצאי צבא, ותקצץ מהם יותר.
כוונתו הצינית של שלום כאיש "הימין" היתה ברורה: לעודד את אלה שאינם יוצאי צבא, ומן הסתם הוא חשב בעיקר על ערבים, לא להביא דור שני.
אבל כמעט כל חברי מפלגת העבודה דאז, הצביעו בעד הצעתו (שלא התבצעה בסוף, הודות לחסדי בג"ץ שעיקב את הביצוע, ו…ביבי, שבא במקומו וקיצץ הכל לכוווולם, בלי אפלייה, כמעט).
זה היה הרגע שבו נפל אצלי האסימון, והבנתי שלאנשים כמוני אין מה לחפש במפלגות הבונות על אג'נדה ציונית.
אינני יודע כמה אנשים בארץ לא עשו צבא או שוחררו לפני או במהלך השירות על פרופיל 21. על פי אומדן שנעשה, יש קרוב ל200,000 ששוחררו רק על מה שנקרא "סעיף נפשי". זה שווה בין 6-8 מנדטים.
אף על פי כן, המפלגות סו-קולד ציוניות לא סופרות את האנשים האלה, וברגעים של אמת כמו אותו רגע ב2002, שהיה בדיוק לאחר מבצע "חומת מגן" (המבצע שהחזיר את הססמה "כל העם צבא" לחזית הבמה), הן גם מגלות מה הן חושבות עליהם באמת, ובלי שום הבדלה: "משתמטים" (ולמה אין מלה כמו "מושמטים", החשבתם על כך?), נכים, אנשים במשבר, בעלי אישיות מורכבת (שהמערכת נפטרת מהם בדרך של התנערות והכרזתם כ"פסיכים"), חולים, אנשים שנזרקו מסיבות ביורוקרטיות, נקמניות ונקמניות-פוליטיות. בכל מקרה, אלה אנשים שמותר לדפוק אותם ואולי אפילו צריך. הלא לשם כך הוא הומצא, הסימון במצח הזה, כציווי "מדאורייתא". (כך היה מי שאמר לי בפירוש).
והמפלגות הציוניות לא מסוגלות להשתחרר מן האתוס שבשלו כל זה הומצא. אתוס מיליטריסטי בבסיסו, המודד את הטיב האנושי על פי מידת ההתאמה הקרבית לצה"ל, (וגם "אמהות שמאלניות" שבויות בו) ומסמן-מדיר את האחרים. הן רואות בו את ההצדקה לקיומן, וספק אם תהיינה מסוגלות, מעצם הגדרתן, לשנות אותו. דאגה ל"אלה שלא עשו צבא" תמיד תהיה בשבילן סוג של כפירה בעיקר.
ותמיד יהיו ה"לא משרתים" מאויימים באזרחות סוג ב', ואין להם מה לצפות ממפלגות ציוניות. וכאן זאת לא שאלה של "שמאל" ו"ימין".

שמחתי מאד כשמפלגת העבודה שמה בראש את עמיר פרץ. שמחתי לא פחות כשאנשים כמו פרס, רמון ודליה איציק מצאו את דרכם למפלגה שהכי מתאימה להם, וגם ברק (שבימים תמימים יותר הצבעתי עבורו פעמיים). זה יועיל למפלגה גם אם לא לטווח הקרוב, אם תתמיד בדרך זו.
אבל עדיין זו מפלגה שמחוייבת לבטחוניזם, מחוייבות שמתבטאת ב4 גנרלים ברשימה (גם עם ברוורמן יש לי בעיה, אך זה נושא אחר) ואגב, 4 מאלה שהצביעו אז בעד הצעתו של סילבן שלום, עדיין ברשימה. בעד מפלגה כזאת אני לא יכול להצביע. לו היה בבחירות האלה פתק צהוב, הייתי מצביע לפרץ, אדם שיודע מה זה להיות פצוע.
מרצ, בנושא של אלה שלא שירתו בצבא, היתה תמיד הכי בסדר מכולן. רן כהן ויוסי שריד היו בין מגישי הבג"ץ נגד אותה הצעת אופל. אבל גם מרצ סובלת מהצורך להוכיח שהיא ציונית. אני יצאתי מזה כבר. ואני גם צריך עכשיו משהו יותר שמאלני מהם, בעיקר מביילין תומך ההפרטות, שבהחלט עשוי להימצא בקרוב בקואליציה עם שומר האופל ליברמן.
וצירוף כזה של שמאל חברתי עם גישת נגד לגישה המיליטריסטית, לכל העדפה של אדם על הרקע הצבאי שלו, אני מוצא רק בחד"ש.
לא שהכל מושלם שם (אני לא לאומן ערבי, וגם הנשים שם לא במקומות מספיק ריאליים), אין דברים מושלמים בפוליטיקה.
אבל לפחות אני יודע שאני לא מכניס לכנסת כאלה שעשויים להצביע נגדי. לפחות יש לי תעודת ביטוח אחת. הפאשיזם יעבור ואולי לא, אבל אני לא אהיה בין משתפי הפעולה. מסמר או קוץ קטן, צריך תמיד שיהיה נגד הרוב הצופן תמיד פורענות.
לכן, בפעם הראשונה, אני הולך להצביע חד"ש.