האביב שלפני, 2006

בין הסטוריוני מצעד המחץ קיימת הסכמה שחודש מרץ הוא ה חודש שבשנה.
לא רק משום שבו נולד מקור הכינוי שלי וגם ההסטוריה שבזמן אפשר התחילה להיכתב בו, וגם סיומה (לפחות לבינתיים) נכתב בו. ולא רק משום שזה אותן אותיות של המפלגה שתמיד הצבעתי בשבילה (וכנראה שהפעם לא).
זה חודש שבו נולדים מחדש. האוויר מתמלא פריחה, המון אנרגיה טובה מגיעה, זורמת מאלפי מקומות, מתעוררים מן הדכאון של החורף, מן הבוץ החראי של ינואר פברואר.
זמן להתחלות חדשות. הכל יכול לקרות. זמן להתאהב. ואגב, בלוחות שנה אירופאים קדמונים, זה גם היה ראש השנה. (שימו לב שהחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר קרויים בהתאמה על שמות המספרים 7,8,9,10, ולא כפי שהם נספרים היום)
אפריל ומאי, לעומת זאת, צפויים לנפילה. דיפרסיה. החגים המעצבנים, ימי הזכרון והשואה – לא לחינם הם נקבעו לחודשים אלה.
אחר כך, שאר השנה הולכת לה סתם. האביב של מרץ לא יחזור, עד השנה הבאה.
כך זה היה אצלי תמיד.

והפעם זה יצא מתאים גם לבחירות אצלינו, שיתקיימו בסוף החודש. וגם זה, אני חושש, יהיה מתאים.
החודש התחיל עם הרבה אנרגיות של תקווה, יש לי הרגשה באויר שאפשר לשנות דברים. בדרך כלל אני פסימי. חי בהרגשה שמלכות האופל הגלקטי של הקפיטליזם הביביאני-אולמרטיאני, של האדם בזבל, של הקצינים והמתנחלים, נידונה לשלוט פה אולי לעד. לא החודש. הסקרים שלי מראים שהעבודה מצמצמת פערים, גם מרצ מתחזקת (למרות שלשתיהן לא בטוח שאצביע), וביבי לא עולה. לא משנה שהסקר שהתפרסם הערב בהארץ מראה קצת אחרת.
אני מרגיש שהטוב עולה. שסוף סוף אפשר יהיה לאהוב את המדינה הזאת, כמו שקצת אהבנו, בשנים שבין 92 ל95. כשעוד היה חלום. ולא רק אני מרגיש את זה. אנשים נהיים חייכנים יותר, פתוחים יותר, פחות מפוחדים, תחרותיים, עויינים זה את זה.
אבל תמיד אחרי מרץ, בא אפריל. ובאפריל, יש חשש כבד, שאנחנו שוב נשמע, בהתאם לחודש, על מגעי משא ומתן של קואליציית רשע של אולמרט או ביבי, לבנת שוב שרת החינוך, ומן הסתם גם ש"ס בפנים (שתגרום לנו להתגעגע למגעילים לא פחות משינוי). שוב נהיה במדינה עויינת.
ובמאי-יוני, אחרי שתקום הקואליציה, שוב ישובו הדברים שהוסתרו בחודשים האחרונים, שוב יהיו גזרות כלכליות, חברתיות. ואולי גם הפוליטיקאים שנבחר בהם, יאכזבו.
שוב המציאות הקטנה שלנו, מול עתיד חסר ודאות, ללחום לבד מול כל הכוחות העוינים אותך בחברה הישראלית, ובלי הגנה והבטחה ממשית. או סתם להיות בתוך הוויה יומיומית אפרורית, בנסיון לראות תוחלת באופק, עם מעט רגעים של סיפוק והרבה רגעים של סתם.
אז לפחות טוב שיש עכשיו את מרץ, חודש להתמלא בו, בשביל כל השנה.
לחוות את רוח האביב במלואה, לטייל, לכתוב, לצלם תמונות, לזכור תמיד שכל אביב הוא האביב שלפני.