להיות אדמדבורה

החיים של אדמדבורה הם מאד קצרים.
בשנה הראשונה עדיין לא מקצצים לנו את הכנפיים, אבל אנחנו ממילא לא מסוגלים בגיל הזה לעוף בהן יותר מדי רחוק, רק אל השדות שמסביב לכוורת.
באותם שדות רחבים היינו יונקים מן הטל שעל האבנים השחורות, מן הבזלת, מן העפרות שבקרקע הקשה, מן המיץ של הצמחים.
כל היום היינו מעופפים ויונקים, עד שכיפת השמים נעשתה פתאום שחורה לגמרי, וקצוות האופק מסביב היו מתתמלאים בזוהר שמסנוור יותר מן השמש.
אז חזרנו הביתה לכוורת, להביא את מה שינקנו. זה היה נעים לעוף, וכל הזמן רדף אחרי זיכרון אבל היה לי נעים מכדי להניח לו להשיג אותי.

עם המעופפים יכול האדמדבורה להימנות רק בשנת חייו הראשונה.

אז הוא עובר להיות במלקטים.
מיד קושרים לנו את הכנפיים. עדיין לא כורתים אותן, אבל לעוף כבר אי אפשר. ממילא, בשנה השניה כבר לא מרשים לנו לצאת מן הכוורת. בתוך האפלה של אולם הכניסה, בין פתחי היציאה לבין התעלות, אנחנו מוכרחים לחכות כל היום, עד שהמעופפים ישובו ויקיאו את יניקתם על קרקע אולם הכניסה. וכשהם מסיימים, אנו מלקטים את הכל, ממיינים ואוספים לערמות הגדולות, אותן אנחנו צריכים להניח בפתחי התעלות, איפה שנמצאים המלקקים.
בשעות ההן, כשלא עשינו דבר מלבד להמתין באפלולית עד שישובו המעופפים, ידעתי שיש זכרון שאני צריך להזכר בו, כדי להבין מי אני בדיוק ואיך הגעתי לכאן, אבל הזכרון נשאר מחוץ לכוורת כי הוא לא יכול היה לחדור דרך האפלה הכבדה והסמיכה.

בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שכנפי קוצצו, מצבטי העוקץ שעל ראשי נעלמו, וגם המשושים שמשני צדי ראשי הוחלפו בדברים עגולים וקשים, שידעתי רק שהם לא עשויים מאבן. ראשי התחיל לכאוב ולא הפסיק.
שנה שלישית התחילה, והועברתי אל המלקקים.
המלקקים נעים כל היום בתעלות מתעקלות, המקיפות את לב הכוורת אותו לא ראינו מעולם. המלקק הראשון אוסף בלשונו מתוך הערימות שהניחו לפניו מלקטי האתמול בפתח התעלה, ואת מה שהוא אוסף הוא מעביר אל גבו של מי שלפניו, אותו עליו ללקק כל היום כדי שכל החומר ייספג בגופו ויצא בצורה של זעה והפרשות אל צינורות שנמצאים מתחתינו. תוך כדי כך, מצטרף מלקק מאחוריו החוזר על מה שהוא עשה, וכך שרשרת אינסופית של מלקקים נוצרת, ואסור לעצור, כדי שהגוף לא יפסיק להפריש את הזעה והנוזלים, הנשאבים מאיתנו ללא הרף לתוך אותם צינורות הנמצאים מתחתינו ונמשכים עד אל לב הכוורת.
בשארית המחשבה שעוד היתה בראשי הכואב הבנתי שגם הדברים שהוצמדו אלינו במקום עוקצים, שואבים מאיתנו. הם שואבים לנו את המחשבה, ומעבירים גם אותה ללב הכוורת. כשאנחנו מגיעים לקצה התעלה, עומד שם משגיח, אדמדבורה גדול גוף, השולח אותנו חזרה אל פתח האולמות, להתחיל מחדש את השרשרת, עד סוף היום. אז אנחנו נרדמים, בתוך התעלות, בין הנוזלים והזעות. אין זמן לזכור את מה שאני רוצה כל הזמן לזכור, ואני גם לא יכול כי לא נותרה בי מחשבה.

כל כך קטנים אנחנו, עלובים וצהובים, אבל ברור לי שהייתי פעם גדול יותר.

בסוף השנה השלישית של כל אדמדבורה, ייקבע גורלו. בהגיעו אל המשגיח בפעם האחרונה, יעצור אותו המשגיח ממלאכתו ויספר לו מה ייעשה בו כעת. המאושרים יזכו להארכת חיים שתיתן להם שלוש שנים נוספות, בהן יעברו אל לב הכוורת ויצטרפו למשרתים, אלה שקרובים מכל אל מלך הכוורת, שאת פניו לא ראינו מעולם אבל הרבה דיברו אודותיו בשנה השנייה, בה היה לנו זמן לדבר. אחרים ילכו להפרייה, ומיד אחריה ימותו. אלה שלא הולכים לא להארכת חיים ולא להפרייה, אותם ממית המשגיח מיד.
ידעתי שזה אחד הימים האחרונים שלי כמלקק. הגעתי בפעם האחרונה אל סוף התעלה. אדמדבורה גדול, שלא היה מוכר לי כי לא ראיתיו אף פעם בין המשגיחים, עמד שם.
הוא נתן לי סטירה שהעיפה מראשי את שני שואבי המחשבה.
המחשבה חזרה והיתה כולה שלי, לא של אדוני הכוורת.
ואז נזכרתי מי אני, ונזכרתי איך ביטלתי את היקום.
כאשר מבטלים את היקום עשויים להגיע לעולמות הקרובים ביותר שבתוך מחשבתך.

הבנתי שאני נמצא בעולמם הקדום של אדמי הדבורה, ושהאיש שבסטירתו החזיר לי את המחשבה והזכרון הוא הלוחם הקדום תמקט.