שוב ברחוב הרקפת 12

צפוף כאן עכשיו מאד ברחוב הרקפת 12. דומה שאת מותווי כל הארץ ריכזו כאן. ריקרדו והחבר'ה נעלמו.
אני נמצא כעת בקומה התחתונה, איפה שהיו שתי החנויות שעכשיו הן חוברו והפכו להיות אולם אחד עמוס מותווים. אין מיטות ומי שיכול מארגן לעצמו לוח עץ לישון עליו. אומרים שחסידי רחפת השם יביאו מזרונים ואוכל עוד מעט, בינתיים אין לא זה ולא זה. בלילה שומעים צעקות ובכיות מכל הפינות. אני משתדל שלא לריב עם אף אחד, בקלות פורצות פה קטטות.
החומה גבהה בינתיים בשלושה מטרים נוספים לפחות, וכבר רואים אותה מכל פינה. גם מחנה האוהלים של אלה שבונים אותה התרחב, הוא הגיע כמעט עד לכאן. הגדר שלו נמצאת מעבר לרחוב, מאיפה הביאו את כל המותווים? החדשים?
כדי לקבל אוכל צריך ללכת לשם ולהירשם ליום עבודה.
או לעבור את גדר התיל שהוקמה בינינו לבין אזור המפעלים, שם, אומרים, אפשר להשיג אוכל. הסיירות המקומיות מפטרלות נון סטופ לאורך הגדר הזאת, וכבר כמה פעמים שמעתי אותן יורות במי שניסה לעבור את הגדר.
בטח ריקרדו והחבר'ה נמצאים שם.
הם בטח יכעסו עלי שלא החזרתי את האופנוע, ולא הבאתי את שאר הדברים שהייתי צריך להביא מתל אביב.
ואולי הם לא נמצאים שם, מי יודע אם הם בכלל בחיים?

כבר שלושה ימים אני לא זז מהפינה שלי באולם הגדול. מרגיש חלש מאד ורעב, וגם הצריבה על המצח עוד כואבת לי.
לא מדבר עם אף אחד, רוצה רק לברוח מכאן, ברגע שאתחזק.

מוצא את עצמי חוזר על מדיטציות של המשולש הסגול שמזמן לא עשיתי אותן, כמו מנסה נואשות להגיע לתובנות שחייבות להיות קיימות איפושהוא כדי לשחרר אותי מן המקום הזה.
תמונתו של המקום שחפא אמר, כשנפרד מאיתנו, שאליו נצטרך להגיע כעבור זמן, עולה ברוחי בצורה בהירה וחדה עד כדי כאב, מאז שחזרתי הנה. אולי זה סימן שהזמן הגיע?
אני חייב להגיע לשם.
אבל איך?

פוסט קודם: מדינת תל אביב החופשית (אחרון)