מדינת תל אביב החופשית (אחרון)

כמובן, יש מי שבונה את העיר ומגדליה, ועושה גם את שאר העבודות הבלתי יוקרתיות אך הדרושות לקיומה. כבר בימים הראשונים התפלאתי שאני לא רואה את העובדים האלה ברחוב, יותר נכון, כמעט ולא רואה.
בהמשך היה מי שהסביר לי שהעובדים השחורים, המובאים מבחוץ ברחפות האוספות אותם מנקודות האיסוף שליד מקומות המגורים שלהם ומחזירות אותם לשם בדיוק בתום יום העבודה (מן המשכורת שלהם מנוקה בכל יום הנסיעה הלוך וחזור), אינם רשאים לצאת מן התחום בו הם עובדים. "סיבות היגייניות". בוודאי. הבריאות מחוץ לעיר אינה טובה.
התברר לי גם, שכל המקומות בתל אביב ובנותיה מגודרים, בגדרות מת"ג בלתי נראות. המתח חלש יחסית לעומת המתח בחומה החיצונית המקיפה את כל העיר ובנותיה, וניתן להיכנס דרכן בנקודות מסויימות, הנקראות "דלתות" באמצעות פס מגנטי הנמצא בכל כרטיס תושב של מדינת תל אביב החופשית. לעובדים הבאים מחוץ לעיר, אין כרטיס כזה ולכן הם לא יכולים לברוח ממתחם העבודה, וכך ידיה של "הסיירת המקומית" כאן, שגם היא כמעט אינה נראית, משוחררות מן הצורך לתפוס שוהים בלתי חוקיים או "סרבני יצרנות נמלטים", כי לא יכולים להימצא כאן כאלה.
(העובדים שעבודתם דורשת הסתובבות בחוץ, כמו המטפלות בקשישים העשירים, אוספי הזבל ואחרים, מקבלים "תג מתחם" (תג"מ) המכיר את הרחובות שבהם מותר להם להסתובב, ומגיב בהלם חשמלי על כל נסיון לחרוג מן הרחובות האלה. באחת הפעמים הנדירות שראיתי עובד כזה, הוא היה אחד, פועל נקיון שהתעלף ממכת חשמל כזאת סמוך לצומת דיזנגוף-קינג ג'ורג'. כשהתפלאתי שלא מגישים לו עזרה היה מי שהרגיע אותי והסביר לי שהוא יתאושש לבד, והוא גם זה שהסביר לי את רוב הדברים האחרים).
מאוחר יותר התחלתי לתהות לעצמי, אם רק עובדים שמחוץ לעיר מותחמים ע"י גדרות מת"ג או תג"מים כאלה, אולי יש גם עובדים מקומיים שמקום עבודתם כולא אותם בשיטות אלה, ואותם לא הזדמן לי לראות בבתי הקפה הרבים של העיר, המלאים בעובדי "מקצועות פרפריים" כפי שהם קוראים לזה. עכשיו אני די בטוח שיש.

נראה ש"מדינת תל אביב החופשית" מקיימת קשרים עם עוד מספר ערי מדינה מקבילות בישראל. אני מניח שיש עליהן חלוקת השפעה בין הכוחות הגלקטיים השותפים בהשתלטות. קלטתי את השמות "מדינת ירושלים" ו"מדינת בית אל", ממה שקלטתי לא הצלחתי לקבל כל מידע על הדרום והגליל, אבל הבנתי שיש עדיין שטחים כבושים ממזרח לירדן ובצפון, וש"מדינת תל אביב" משתתפת בדרך מעורפלת כלשהיא במימונו של הצבא שמחזיק אותם. קלטתי גם שמועות על כך שחלק מן העובדים הזרים והבלתי נראים האלה שנדחסים בבוקר ברחפות ומוחזרים בהן עם לילה, באים משם. אבל על הנושאים האלה כמעט שלא מדברים בתל אביב, כמו שלא מדברים גם על נושאים אחרים.




בעיתון השלישי, אליו הגעתי אחרי שבשני העיתונים האחרים אליהם שלח אותי ריקרדו התחמקו ממני, דווקא שמעו אותי, ועוד איך שמעו.
המערכת שלו, שממוקמת בבניין ישן יחסית וקטנה מן המערכות האחרות, היתה גם המקום היחיד שבו התעניינו באמת בשלומו של ריקרדו, שכפי שמסתבר עבד כצלם "פרפר" בשביל כל העיתונים.
גם שם העורך לא היה בהתחלה, אבל הוא הצטרף קרוב לסוף. אחרי שלוש שעות שדיברתי ודיברתי. אני לא זוכר איך השיחה התחילה ועם מי, אבל פתאום מצאתי את עצמי מוקף בעובדות ועובדים מאזינים לי בקשב רב, ראיתי גם דמעות בכמה מהעיניים כשסיפרתי מההתחלה את כל הסיפור על הבית ברחוב הרקפת 12, על הסיירות שמעלימות את כל מי שהן תופסות על "אי יצרנות", סיפרתי את הכל על ההתוויה, על שבי שנורה בכדורי "סיירת ההתוויה" במארב על יד המפעל, גם על סופה של לונה סיפרתי ועל אנשי ה24 וההבדל בינם לאנשי ה21. סיפרתי גם על פבליטו וגרסיאלה שלקחו מהם את הילד כי למותווים לא מרשים לגדל ילדים. בסוף סיפרתי גם על החומה שמתחילים לבנות מסביב לעיירה, וסיפרתי גם את מה שסרגיי אמר בקשר לחומות שכבר נבנו. על זה, מסתבר, הם דווקא שמעו די הרבה, וגם השלימו לי ידע. כשסיימתי, העורך טפח לי על השכם ואמר לי שעשיתי מעשה אמיץ מאד בכך שהגעתי לכאן, ושאהיה בטוח שמה שמסרתי יכה גלים. כמובן שהשארתי שם את סרטי הצילום עם התמונות שצילם ריקרדו.

בכך, בעצם, גמרתי לעשות את מה שהיה לי לעשות בתל אביב בשביל ריקרדו. יצאתי לרחוב, היו שעות אחה"צ אחרונות והאויר שהיה לוהט כשנכנסתי, הצטנן. היה ברור לי שלמחרת אני לוקח את האופנוע וחוזר לשם, אחרי הפינוק של הלילה האחרון, שהשותפות הבטיחו לי שיהיה "שיא הפינוקים". בהרגשה הכי אופטימית שהיתה לי מאז באתי, מאושר, רגוע, אולי זחוח מדי, הלכתי לאיטי וברח' יהודה הלוי שכחתי לפנות איפה שהייתי צריך, וכשהבנתי את זה היה מאוחר. שתי ניידות שחורות עצרו לידי, ושוטרים בשחור דרשו לראות את הכרטיס שלי. הראיתי את הכרטיסים שנתן לי ריקרדו. אלא שאחד מהם הכיר אותו. "זה לא ריקרדו פוירשטיין, זה מישהו בלתי חוקי" אמר לאחרים, ומיד תפסו אותי ידיים חזקות ודחפו אותי לניידת.




ב"תחנת הסינון" הדרומית (התחנה המרכזית לשעבר) הוחזקתי יומיים, בהם ניסו להוציא ממני מי אני ומה עשיתי לריקרדו פוירשטיין. אחר כך העבירו אותי ל"תחנת הסינון" של תל השומר, שם חיכיתי שבוע וחצי (כולל כל זמן החג) עד שיגיעו "חותמי ההתוויה" החדשים, עם פונט חדש למספרים, שעל עיצובו עבד במיוחד גרפיקאי מרמת גן.
זה לא לקח יותר מכמה שניות, צריבה קלה על המצח ("הקרח עושה גרפיקה נאה, לא?" אמר המתווה בחלוק לבן לאסיסטנטית שלו שהנהנה בהסכמה), ועכשיו גם אני מותווה.
משם העלו אותי לאוטובוס מקרטע, ובערב הייתי שוב ברחוב הרקפת 12.

פוסטים קודמים בסידרה:
מדינת תל אביב החופשית (1)
מדינת תל אביב החופשית (2)
מדינת תל אביב החופשית (3)

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

7 תגובות בנושא “מדינת תל אביב החופשית (אחרון)

  1. עתיד של שיעבוד הוא נושא "סקסי", אבל חסר לי הרקע.
    כלומר, דברים כאלה לא קורים פתאום, יש מאין.

    אהבתי

    1. א. זה לא עתיד אלא אפשר.
      ב. זה קורה כשכוחות האופל הגלקטי משתלטים על כדוה"א, ואז באופן טבעי נוצר מצב הפוך למצב הקודם, שבו הטובים (כלומר אנחנו) שלטנו בעולם והנהגנו בו שלום, שוויון חירות ואהבה.
      צריך לקרוא את הפוסטים הקודמים בקטגוריה "הסטוריה אלטרנטיבית" כדי לראות איך הדברים מתגלגלים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: