אפריל (2): לרגל החג – תקציר נבחר של הפוסטים מהחודש האחרון

על לוח המודעות ממול לבית ברחוב הרקפת 12 מופיעה לאחרונה מודעה האומרת כי נפתחה בשכונה תחנה להתוויית פרופיל. זה השם שהם נותנים לצריבת ה21 על המצח.
"ההתייצבות הינה חובה" כתוב שם באדום בולד, "כל מי שלא התייצב עדיין, נדרש להתייצב תוך 15 יום".
מספרים שבלילות מגיעים אוטובוסים אל דירות שננטשו, וכאלה יש הרבה, או שנשרפו (יש הרבה הצתות בשכונה בזמן האחרון, והאויר מלא ריחות שריפה) ומאכלסים אותן באנשים שהובאו ממקומות אחרים בכל הארץ.
אומרים שכל האנשים האלה הם אנשים שנתפסו ע"י המשמרות, והותוו בכפייה.

חורף עכשיו, גשמים ניתכים בערפל ואני בחדר הקטן.
מאז מה שקרה לשבי אני לא הולך יותר לעבודה במפעל.
שבי היה בחור שעבד באותה שורה שלי.
ביום שהתחילו הגשמים יצא קצת מוקדם, מי שיש לו שלושה ילדים מתחשבים בו, לפעמים.
עמדנו לסיים, כבר התחילו להתייצב בתור הארוך במסדרון "ההחתמה" הצר, שלפני דלת היציאה.
פתאום שמענו יריה.
היתה פאניקה, התחילו דחיפות, מאד קרוב זה היה. אנשים נמחצו בתור. לא יודע מאיפה באה לי התושיה להצטרף לחבורת אנשים שברחו דרך החלון האחורי.
אחר כך, בחנות שבקומה הראשונה בבניין, לשם הלכתי לקנות לחם ישן, פגשתי את אחד העובדים במפעל, שסיפר שסיירת ההתוויה עשתה בחוץ מארב לעובדים שאין להם עדיין 21 על המצח.
שבי ראה אותם ראשון, וניסה לברוח.
אני לא רוצה לפגוש אותם, ולא רוצה שיתוו אותי, אבל רוצה לחיות.
לונה יודעת שאני שם, מסתתר בחדר. לא אומרת מילה. אבל שתיים מן הדיירות שלה שבאגף השני היא שולחת, פעמיים ביום, להביא לי מרק שעועית וסם מותר (מנה אחת ליום).
ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים שוב בוהה, וחולם כמו פעם.

חולם-נזכר בזמן אחר.
עמדתי עם חפא ועוד חברים והרבה אנשים שנעלמו לי מזמן, בנוף מדברי, צופים על מכתש ועושים תרגילים ומקשיבים להרצאה שמישהו הירצה על מבנה היקום. השמים היו כחולים לגמרי, והכל נראה חי ואמיתי. הרגשתי שאני ממש נמצא שם.
ואז העירו אותי הצעקות למטה. מיהרתי למרפסת.
שני טרנזיטים של המשמרות היו עומדים שם, ומלא שוטרים שכמה מהם גררו את הנערות, אחת אחת, אל הטרנזיטים, כאילו היו שקים. הן נראו מעולפות. לונה עמדה שם והתווכחה עם השוטרים, גם קיללה אותם עד שאחד מהם היכה אותה עם אלה בראש, וגרר גם אותה לטרנזיט. אף שכן לא היה בסביבה. הכל היה חשוך וריק מסביב.
לא ראיתי את לונה יותר, גם לא את הבנות.




מותווים חדשים הגיעו.

מנועים של אוטובוס נשמעו בחוץ, ושמעתי מישהו אומר: "יש פה ארבע דירות, שתיים בצד הזה ושתיים מאחור. יש לכם דקה לקחת את הדברים שלכם וזהו, מעכשיו זה הבית שלכם".
קולות דוברי ספרדית עלו במדרגות, ונכנסו ישר לדירה של לונה.
הם היו שלושה עולים לשעבר מארגנטינה, שני פבלואים שכדי להבדיל ביניהם קראו לאחד פבלו אלטוֹ (פבלו הגבוה) ולשני פבליטו (פבלו הקטן), וגרסיאלה, היא ופבליטו היו זוג.
פבליטו וגרסיאלה היו מדוכאים מאד, כי לקחו להם את הילד לפני שהעלו אותם על האוטובוס.
אמרו להם שלמותווים אסור שיהיו ילדים.
תפסו אותם כשניסו להסתנן לתל אביב, שלא דרך המחסומים.

באגף השני גרה קבוצה של רוסים ובהם אחד סרגיי, שהיה היחיד ששירת כמה זמן בכוחות הבטחון לפני שהחליט מי שהחליט להעניש אותו בהתוויה. ממנו למדנו מאוחר יותר כמה דברים על הדרך שבה פועלים כוחות הבטחון, והוא גם סיפר לנו סיפורים שבהתחלה סירבנו להאמין להם. אבל כל זה היה מאוחר יותר, כשהארגנטינים דיברו עם הרוסים והרוסים עם הארגנטינים. בהתחלה הם לא דיברו ביניהם, ולמען האמת גם איתי אף אחד לא רצה לדבר בהתחלה.


ריקרדו פוירשטיין, החבר מתל אביב של אלטו, פבליטו וגרסיאלה, בא לבקר.
חמוש בקטנוע מוזהב משופץ ומושקע מדגם "נורטון" מודל שנות ה60 וכרטיס זהות תל אביבי ששווה קצת יותר מכרטיס זהות רגיל ומאפשר לבעליו תנועה חופשית כמעט בכל הארץ, אם הוא רק רוצה, הצליח, בכמה בירורים קצרים, לאתר את המקום שאליו גורשו חבריו, הוא גם הצליח לעבור את המחסומים בלי כל בעיה ולהכנס לכאן.
הוא לא היה בארץ בחודש שבו ניסו להסתנן לתל אביב, היה בביקור אצל הוריו. כשחזר היה מי שסיפר לו שחבריו נעצרו, הותוו וגורשו.
"אז לכאן הביאו אותכם הבני זונות" אמר.

בזמן שאנחנו חיינו במחסור, ובלי זכויות, וככה כנראה חיה רוב הארץ, תל אביב היתה מדינה אחרת, שבה המשיך השפע הנהנתני לזרום, והקידמה לא נעצרה. אני חושב שהנימים שלנו התמלאו רוק, כשסיפר לנו שבתל אביב יש כבר טלפונים שאפשר לשאת אותם ברחוב (בעיירה שבה גם אלה שיש להם 24 לא מחוברים אפילו לטלפון הרגיל, שקויו קרסו לפני שנתיים) ואנשים מדברים אחד עם השני דרך מחשבים (אבל לא לעבור דרך המסכים, כמו שאנחנו יכולנו פעם, חשבתי, יודע שכל המכשירים שלנו מושבתים כעת, איפה שהם נמצאים).
הוא גם נדהם מהלכלוך שהלחות כאן גורמת.
נראה שבפעם הראשונה ראה ריקרדו איך חיים חבריו, אותם הכיר במטוס כשבאו בפעם הראשונה לישראל.
והוא באמת היה מזועזע.

הנוכחות של ריקרדו קירבה את כולם ומחקה סופית את מחיצות הזרות שעוד היו בינינו.
הוא היחידי שזוכר, או לא פוחד לזכור, את התקופה שהיתה קודם. הוא גם זיהה אותי, כי הוא ראה אותי עם כל חבורת המחץ רוקדים על הבמה כשהיה באיזה פסטיבל רוק שהנחינו עם סטולי הגנוב בקובה.
הוא שאל אותי איפה כולם, ולאן נעלם המנהיג, "הקפטן". הוא זכר את אדרת צמר הכבשים שלבש. מאד התאכזבתי, כי חשבתי שהוא, כמי שחי ב"מובלעת של העולם הפתוח", צריך לדעת עליהם יותר. אבל הוא לא ידע, רק שמע שמועות שאחד מהחבורה נראה בתל אביב, אפילו לא ידע לזהות מי. להפתעתי אמר לי שגם בתל אביב לא מרבים לדבר על הזמן ההוא.

אני לא יודע מה אמר עלי לאלטו, פבליטו וגרסיאלה, בספרדית המהירה והמקשקשת שלהם, אבל עכשיו אני והם חברים טובים מאד.
במהלך משחק כדורגל שהתקיים מתחת לבניין, בין הרוסים לארגנטינאים, התנגש ריקרדו בעוצמה אדירה באלכס, המגן האימתני, ושבר את הרגל.




כל המפעלים נסגרו.
אבל עבודה יש לכל מי שמחפש.
ממערב לעיירה, בשטחים הריקים שבצד הכביש המוביל עד מחסום הכניסה, צומחת עיר של אוהלים, שהביאו קבלנים מלווים במשמרות השחורים. אומרים ששם יגורו כל אלה שהולכים להשתתף בבניית "הגדר ההיקפית", כפי שקוראים למה שהולך להקיף את כל העיירה. הכינוי הזה מופיע על לוחות המודעות הקוראים בהתלהבות לכל תושבי העיירה להשתתף בהקמתה של חומת ההגנה.
לא ברור מפני מי.
סרגיי אומר, "בדיוק כמו החומות שבנינו מסביב לכפרים הערביים". עכשיו אנחנו מתחילים להאמין לסיפורים שלו על הכפרים הערביים שהוא השתתף בבניית חומה סביבם, כלומר, בהשגחה על הבנייה שבוצעה, כמו כאן, ע"י תושבי המקום. הוא אומר שלא רק סביב כפרים ערביים בנו חומה כזאת אלא גם סביב כמה בתי חולים לחולי נפש, מה שנקרא פעם, כי מזמן לא אשפזו בהם רק חולי נפש. ועדיין אנחנו מנסים שלא להאמין לסיפורים האחרים שלו.


הפבלואים וריקרדו דיברו בסלון, וברגע שחזרתי הפסיקו. הסתכלו אחד על השני, ושוב עלי.
"está apto" שמעתי אחד מהם אומר. "exactamente semejante". והנהוני הסכמה.
ביקשתי מהם לדעת על מה הם מדברים, והם לא השאירו אותי במתח.
ריקרדו דיבר על כך שחייבים להעביר את המידע לתל אביב, ולעשות את זה מהר, לפני שבניית החומה תופסת תאוצה. יש לו, מסתבר, מצלמה זעירה שבה הוא הצליח לצלם הרבה דברים. חשוב שבעיתון בתל אביב ידעו. אולי ככה נצליח לעשות משהו, לעורר איזה דעת קהל. יש גם דברים שהוא צריך שהחברים שלו בתל אביב יעבירו לכאן.
אבל הוא לא יכול לעשות את זה כי הרגל שלו בגבס.
ובדיוק לפני שנכנסתי אמרו, שצריך מישהו שדומה לו מאד, בתמונה שעל כרטיס הזהות והכרטיס התל אביבי, שיקח את האופנוע ויעבוד על השומרים במחסומים.
ואני, עם השיער פרא שלי והזקן, דומה לו בול.


שלושה ימים ישבנו על תיאור מפורט של הדרך, ממש יכולתי לראות אותה בעיניים עצומות. הוא גם נתן לי גם הוראות לפרטי פרטים איך לשמור על האופנוע ומה לעשות אם אחד החלקים מפסיק לעבוד בדרך. "יהיה בסדר" אמר בסוף, "האופנוע הזה מרגיש מי טוב, אז הוא טוב איתו". הוא גם תיאר לי את המקומות בתל אביב שאליהם אני צריך להגיע, מסר לי שמות של אנשים וגם נתן לי מפתח לדירה שלו בתל אביב, למקרה שהשותפות שלו לא יהיו "אבל הן תמיד יהיו. תגיד להן ריקרדו אמר שיפנקו אותך טוב".
ביום הרביעי, בשעה 11 בבוקר, הורדנו את האופנוע למטה, נפרדתי מכולם בלחיצות ידיים ועליתי על האופנוע. ברגע הראשון חשבתי שזה לא הולך, וכלום לא נדלק. אבל אחר כך היה הכל בסדר, יצאתי אל הכביש הראשי ובתוך 10 דקות הגעתי למחסום. הכרטיס התל אביבי המוזהב היה בידי והשומרים אפילו לא טרחו להסתכל. עשיתי שלום גם לאנשי הפח שבמתקן הזכוכית השחורה, והמשכתי הלאה.
בפעם הראשונה מזה שנתיים וחצי, יצאתי את גבולות העיירה.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: