הדרך לתל אביב

כביש החוף היה כמעט ריק, מעט כלי רכב ורובם ישנים תימרנו בין המהמורות, הבורות והשמן השפוך. בכמה מקומות היו שרידי צמיגים וריח של גומי שרוף. אני מנסה לזכור את המחסומים שעברתי בדרך: שני מחסומים בכניסה וביציאה מחיפה, עוד שלושה או ארבעה מחסומים לפחות על כביש החוף, המחסום של צומת גלילות והמחסום של צפון תל אביב, ובאף אחד מהם לא עשו לי בעיות, רק התעניינו באופנוע, בשניים מן המחסומים שעל כביש החוף, אחד מהם היה ליד עתלית. על הפנים של השומרים היתה עייפות כללית, ובכלל היה נראה שיש עייפות בכל.
העיר התחתית של חיפה נראתה נטושה, וידידו של ריקרדו, רוני גרדינר, מותווה 24 שאצלו עצרתי בדרך לתדלק את האופנוע, הסביר לי שהיתה התקפת גז מסתורית מכיוון הים ורוב התושבים פונו אל מחנות אוהלים דרומית מהעיר. בהמשך ראיתי אותם בצד הדרך. הבנתי שלמרות דיווחי סוף המלחמה המסתמן והנצחון הקרוב שנשמעו ברדיו הישן של לונה, המלחמה עדיין נמשכת והיא לא תסתיים בקרוב. שאלתי את רוני גרדינר שאלה שהציקה לי הרבה זמן, מאין באים החיילים למלחמה הזאת. הוא ידע מאין אני בא ואמר שיש "ישובים עם מזל", שתושביהם לא הותוו 21 באופן אוטומטי כמו הישוב שאני נמצא בו, והצעירים בהם נמצאו מתאימים למלחמה, ובני משפחתם לקבלת כרטיסי אזרחות. הוא לא ידע מה הקריטריונים להעדפת ישובים אלה (שחלקם לא היו בדירוג "סוציואקונומי" נמוך יותר מן הישוב שלי) ולדעתו, זה היה על בסיס לגמרי אקראי ("אני מתערב שהשתמשו במכונת ההגרלה של הלוטו", אמר), אם כי מסתבר שבחודשים הראשונים נלקחו הרבה בני נוער גם מן הישוב שאני נמצא בו (הגיוס עכשיו הוא מגיל 17 ועפ"י החוק החדש, רק מי שישלים את שירותו הצבאי יהיה זכאי להשלים את לימודיו). רוני אישר את נכונותם של הסיפורים שסיפר סרגיי על מה שנעשה לערבים ול"לא מתאימים" בבתי החולים הפסיכיאטרים. בהמשך ראיתי את החומה הגבוהה של פרדיס, שנתנה לי מושג איך תיראה החומה "שלנו" כשתושלם.
רוני סיפר לי גם שמגייסים שכירי חרב מארצות אחרות, "בני מיעוטים שאדמותיהם שוחררו" ויש גם הרבה אנשי פח, כמו אלה שנראו במתקני הזכוכית ליד המחסומים.
הוא הזהיר אותי שאני צריך להגיע לתל אביב עוד בשעות האור, כי אחר כך יש איסור על אזרחים להימצא בין גדתו השמאלית של כביש החוף לבין הים. כל כמה ימים, בלי הודעה מוקדמת, מכריזים את האיסור באמצע היום. זו הסיבה שרוב האזרחים מעדיפים להיות על הכביש כמה שפחות. אם לא אספיק, הוא אמר שאולי אנסה להיכנס לנתניה שיש בה מלונות זולים, אבל כדאי להיזהר כי המחסומאים שם ידועים כקשוחים מהאחרים ומניאקים אמיתיים. בחדרה ישדדו ממני את האופנוע ברגע שרק אכנס וכך גם בעוד ישובים קטנים בדרך,על הרצליה (כמו קיסריה) והקיבוצים שבדרך אין טעם לחשוב, חומה חשמלית בלתי נראית מגינה עליהם והכניסה פנימה היא רק במסוקים פרטיים. בגבעת אולגה נמצא בסיס גדול של המשמרות וגם שם כדאי, כדאי מאד להיזהר, ולנהוג כמה שיותר רחוק על הכביש מרוסק הנתיבים. "עדיף לעשות תאונה מאשר שהם ישימו לב אליך" ("משטרת תנועה? הצחקת את הסבתא שלהם. כבר שנתיים אין דבר כזה").
ראיתי כמה פעמים את הטרנזיטים שלהם, השחורים. גדולים יותר ואימתניים יותר מאלה שנכנסו ליישוב. כל פעם שראיתי טרנזיט כזה, הלב שלי מת. ראיתי גם אנשי פח נוצצים, חלקם גם נהגו במכוניות פח.
היה יום יחסית בהיר, השמש האירה מבעד לאד התמידי המכסה את הרקיע, בנקודות מסויימות היה נדמה לי שאני אפילו רואה את הכהות של הים מציצה מבעד לאובך. ממזרח היה האובך שחור לגמרי, ולאורך כל הדרך ראיתי מבעד לשחור את עלטות המרחב שהיו מנוקדות פה ושם בכדורי אש שהדגישו את העובדה שנופלדנס נמצא בכל. ליד שלושה מחסומים ראיתי גם חיילי צל כהים ושחורים לגמרי שכמו כיוונו מאחור את השומרים האנושיים ואנשי הפח.
נהגתי בזהירות ובחוסר בטחון, מפחד לא להגיע בזמן ומפחד לא פחות מהמהמורות והבורות בכביש המתפורר.
כקילומטר לפני נתניה (באופן מוזר, עדיין היו כמה שלטי דרכים ישנים) נעשה האובך כבד יותר, סמיך ושחור, והוא כיסה גם את הכביש. נסעתי בתוך חושך ערפל, בלי לראות דבר.