אל החופש

טיילתי בחוץ. בדיוק חשבתי שוב על רעיונות איך לעבור את המחסום. להיות בצד השני, הפתוח.
הפבלואים וריקרדו דיברו בסלון, וברגע שחזרתי הפסיקו. הסתכלו אחד על השני, ושוב עלי.
"está apto" שמעתי אחד מהם אומר. "exactamente semejante". והנהוני הסכמה.
ביקשתי מהם לדעת על מה הם מדברים, והם לא השאירו אותי במתח.
ריקרדו דיבר על כך שחייבים להעביר את המידע לתל אביב, ולעשות את זה מהר, לפני שבניית החומה תופסת תאוצה. יש לו, מסתבר, מצלמה זעירה שבה הוא הצליח לצלם הרבה דברים. חשוב שבעיתון בתל אביב ידעו. אולי ככה נצליח לעשות משהו, לעורר איזה דעת קהל. יש גם דברים שהוא צריך שהחברים שלו בתל אביב יעבירו לכאן.
אבל הוא לא יכול לעשות את זה כי הרגל שלו בגבס.
ובדיוק לפני שנכנסתי אמרו, שצריך מישהו שדומה לו מאד, בתמונה שעל כרטיס הזהות והכרטיס התל אביבי, שיקח את האופנוע ויעבוד על השומרים במחסומים.
ואני, עם השיער פרא שלי והזקן, דומה לו בול.
וואלה, רק עכשיו שמתי לב. אבל אנחנו באמת דומים.

לרגע היה נדמה שריקרדו מגלה קושי מסויים להיפרד מהאופנוע, הוא גם לא היה בטוח שאני יודע לרכב עליו.
מזל שגם בחבורת המחץ היו רוכבי אופנועים, שלימדו אותנו כמה דברים, במפגשי המשולש הסגול. בייחוד חפא, שלפני שנחטף היה רוכב אופניים שרוף, התעניין וביקש מאחד החברים להשיג לו אופנוע. אבל גם אני התעניינתי, והתאמנתי. לא הרבה, אבל קצת.
אני יכול לרכב עם האופנוע הזה עד תל אביב. רק אני צריך את הקסדה והמעיל עור שלו, כדי שאדמה לו בדיוק. ושיתאר לי בדיוק איך לנסוע.

שלושה ימים ישבנו על תיאור מפורט של הדרך, ממש יכולתי לראות אותה בעיניים עצומות. גם המקום הסודי לתדלק בדרך. הוא נתן לי גם הוראות לפרטי פרטים איך להפעיל את האופנוע, איך לשמור על נקיונו ומה לעשות אם אחד החלקים מפסיק לעבוד בדרך. "יהיה בסדר" אמר בסוף, "האופנוע הזה מרגיש מי טוב, אז הוא טוב איתו". הוא גם תיאר לי את המקומות בתל אביב שאליהם אני צריך להגיע, מסר לי שמות של אנשים וגם נתן לי מפתח לדירה שלו בתל אביב, למקרה שהשותפות שלו לא יהיו "אבל הן תמיד יהיו. תגיד להן ריקרדו אמר שיפנקו אותך טוב".
ביום הרביעי, בשעה 11 בבוקר, הורדנו את האופנוע למטה, ריקרדו ליטף אותו ולחש לו כמה מלים. "הוא אומר יהיה בסדר" אמר לי, טפח לי על הגב, נפרדתי מכולם בלחיצות ידיים ועליתי על האופנוע. ברגע הראשון חשבתי שזה לא הולך, וכלום לא נדלק. אבל אחר כך היה הכל בסדר, יצאתי אל הכביש הראשי ובתוך 10 דקות הגעתי למחסום. הכרטיס התל אביבי המוזהב היה בידי והשומרים אפילו לא טרחו להסתכל. עשיתי שלום גם לאנשי הפח שבמתקן הזכוכית השחורה, והמשכתי הלאה.
בפעם הראשונה מזה שנתיים וחצי, יצאתי את גבולות העיירה.


תודה מיוחדת לשדות.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

תגובה אחת על “אל החופש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: