מנוחה נכונה

מטוס שבו המריאו ראש הממשלה מטעם המערך ועוד שלושה משרי "ממשלת האחדות הישראלית" להשתתף ב"ועידת השלום העולמית ללוחמה בטרור הרדיקלי" בשוויץ, התפוצץ ברגע שהתנתק מהקרקע.
צעדי חירום מיידיים הוכרזו, הרדיו הודיע על עוצר לילה בכל הערים, והמחסומים בכניסות סגורים הרמטית לחודש לפחות. אין יוצא ואין בא, גם למי שיש כרטיס אזרחות חופשי.
כוחות הבטחון הלאומיים הודיעו באופן זמני על ביטולו של מה שהיה קיים עד כה באופן רשמי: הממשלה ה"אזרחית" שנבחרה בקולותיהם של אלה שקיבלו כרטיס אזרחות. מעתה ועד תום מצב "חירום-העל" שהוכרז, הם המנהלים הבלעדיים של המדינה מבסיסם שנמצא, לדעת ריקרדו שנשאר תקוע כאן, בפיקוד הראשי בבית אל. אבל אין על כך ברדיו אפילו הפירוט שהיה קודם. הפוליטיקאים היו מדברים לפעמים. עכשיו אף אחד לא יודע גם לא את שמותיהם של מנהיגי המדינה כעת. ססמאות המלחמה ושירי התעמולה מלאים יותר ויותר בפסוקים תנ"כיים. הרדיו משבית את שידוריו בשבת.
המשמרות מסתובבים כאן יותר, ופבליטו ופבלו אלטו העובדים כעת במפעל שבו אני עבדתי, ראו אותם נכנסים למפעל ועוצרים אנשים ממש לידם, ללא סיבה נראית לעין.




ארתור "שן" בא לגבות שכר דירה.
התעוררתי משינה ומצאתי אותו בסלון, מתווכח עם אלטו ופבליטו שלא האמינו שהוא בעל הבית. מכיוון שהוא זה שהסגיר את "הזונה השרמוטה שהיתה גרה פה והפעילה בית זונות" לשלטונות, הבית הזה, על פי החוק, שייך עכשיו לו והם חייבים לו שכר דירה על חמישה חודשים שהם גרים פה. "הנה המניאק הזה גם יודע שהיתה גרה פה זונה." אמר כשראה פתאום אותי. "איפה הסתתרת כל הזמן, בחורונצ'יק? לא ראו אותך בעבודה במפעל כבר הרבה ימים, אתה יודע? מה, ממא לונה הרשתה לך לא ללכת לעבודה? אתה יודע שזאת אי-יצרנות? ואתה יודע שאנחנו יכולים להסגיר גם אותך, כמו שהסגרנו אותה?" ועוד לפני שהספקתי לזוז, תפס אותי בשיער והסתכל על המצח שלי "הו הו, מה אנחנו רואים? אין לך התוויה? נו נו נו, זה ממש לא בסדר, גם לא ללכת לעבודה, וגם להסתובב בלי התוויה, מה, יש לך כרטיס אזרחות חופשי? וגם לגור בדירה שלנו בלי לשלם שכר דירה? בוא איתנו עכשיו, נעשה טיול בטרנזיט השחור, אה? מה אתה אומר?" ותפס אותי עוד יותר חזק.
בעיטה מאחור גרמה לו להרפות ממני. זה היה ריקרדו שנכנס בינתיים לדירה, ודרש ממנו לצאת מיד. "למה, מה תעשה לנו? אתה חושב שאנחנו מפחדים ממך, אוכל ברוורס אחד מתל אביב? גם אותך אנחנו יכולים להסגיר, הכרטיסים התל אביבים שלך לא מרשימים פה אף אחד". פתאום תפס אותו, עיקם את ידו וזרק אותו על הארץ. היה לו הרבה כח. "בוא נעשה עיסקה" אמר לו, מכוון אליו אקדח שהוציא פתאום מחגורתו "אתה נותן לנו את הקטנוע היפה שלך, ואנחנו לא מסגירים אותך על שהיה בלתי חוקית במצב חירום, אתה יודע הטרנזיטים לא מבדילים בין תל אביבי עם כרטיס לבין סתם עשרים ואחד". הוא שם את רגלו על בטנו של ריקרדו השרוע. "ועולה לנו בראש עוד רעיון שבטח תיהנה ממנו. אתה נותן לנו עכשיו לדפוק אותך בתחת, עכשיו ובכל פעם שאנחנו רוצים, ואנחנו מוותרים לחברים שלך על השכר דירה וגם מעלימים עין מהחבר שלכם שאין לו התוויה וגם אין לו עבודה. גם אתה וגם החברים שלך תיהנו. מה אתה אומר, יא אוכל? ארתור טוב או לא?" כל זה אמר כשהוא מגביר את הלחץ של רגלו על הבטן של ריקרדו השרוע.

בתגרה שהתפתחה אחר כך היו כולם שותפים. אלטו תפס את ארתור מאחור והצליח להעיף מידיו את האקדח. פבליטו נגח אותו מקדימה וגרסיאלה זרקה עליו כיסא. אני תפסתי את האקדח והוא בא לקראתי כשכולם מנסים להפיל אותו על הרצפה. "תביא, תביא את האקדח יא בן זונה" אמר. אני השלכתי את האקדח לידיים של אלטו אבל ארתור היה להוט עלי משום מה. אני הייתי ליד השידה ואני תפסתי אחרון את המספרים השחורים של לונה כשמאיזה סיבה לא ברורה ארתור מעד והמספרים האלה ננעצו בליבו.
"הריגה בשוגג" ו"לטיפוס הזה לא הגיע יותר" היו הניחומים שבוודאי היתה בהם אמת, ושלא לדבר על כך שהוא באמת סיכן אותנו ומן הסתם, גם רוחה של לונה בן שושן נקמה את נקמתה דרך ידי שהחזיקה את המספרים שלה, אבל בכל זאת הייתי מבוהל ורעדתי אולי שלוש שעות רצופות. הצלתי את כולנו, אבל גם הרגתי איש, מנוול ככל שיהיה. גם היתה לנו עכשיו בעיה איך להעלים את הגופה. לנקות את הדם שמילא את הסלון, זה היה פחות דחוף. (עוד ימים אחרי זה היתה לי בחילה בכל רגע שעברתי בסלון).
אלכס וסרגיי, שנכנסו לדירה בדיוק כשכל זה נגמר, התנדבו לעזור. לאלכס יש גוף חסון וסרגיי, היחידי שהיה פעם בכוחות הבטחון, ידע מתי השעות הכי לא מסוכנות בלילה (תמיד לפני שיוצא סיור הבוקר הראשון). מזל שבין הדברים המטורפים שהיו פה, כשכלום לא עבד, עדיין עבד איסוף הזבל כסדרו, באופן נורמלי וזה היה הדבר הכי לא נורמלי. משאית הזבל יוצאת כחצי שעה לפני שיוצא הסיור הראשון. למכולות שבקצה הרחוב שממערב לנו היא מגיעה בערך אחרי שעה, שופכת את כל תכולתן פנימה, בלי להסתכל הרבה, ונוסעת לשפוך הכל במקום שבו, לפי מה שסרגיי אומר, היה הכפר הערבי הקרוב ביותר. יש לנו זמן בטוח של שעתיים בערך. עטופה בבדים שהביאו אלכס וסרגיי מאיזור המפעלים (בהם גם ניקינו את הדם), מודים למי ששלח לנו את אלכס, עשינו לגופתו של ארתור "שן" מסע הלוויה שלמרות שלא נמשך יותר מכמה מאות מטרים, דמה לנו כמסע של כמה קילומטרים, עד שמצא שבור השן מנוחה נכונה, עמוק בערמת הזבל.
עכשיו, היה לנו גם אקדח.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: