אורח מפתיע

ריקרדו פוירשטיין, החבר מתל אביב של אלטו, פבליטו וגרסיאלה, בא לבקר.
חמוש בקטנוע מוזהב משופץ ומושקע מדגם "נורטון" מודל שנות ה60 וכרטיס זהות תל אביבי ששווה קצת יותר מכרטיס זהות רגיל ומאפשר לבעליו תנועה חופשית כמעט בכל הארץ, אם הוא רק רוצה, הצליח, בכמה בירורים קצרים, לאתר את המקום שאליו גורשו חבריו , הוא גם הצליח לעבור את המחסומים בלי כל בעיה ולהכנס לכאן.
הוא לא היה בארץ בחודש שבו ניסו להסתנן לתל אביב, היה בביקור אצל הוריו. כשחזר היה מי שסיפר לו שחבריו נעצרו, הותוו וגורשו.
"אז לכאן הביאו אותכם הבני זונות" אמר.
בתל אביב הוא עבד כצלם עיתונות במקומון שעסק בעיקר בבילויים ובספורט אתגרי בעיר הגדולה.
בזמן שאנחנו חיינו במחסור, ובלי זכויות, וככה כנראה חיה רוב הארץ, תל אביב היתה מדינה אחרת, שבה המשיך השפע הנהנתני לזרום, והקידמה לא נעצרה. אני חושב שהנימים שלנו התמלאו רוק, כשסיפר לנו שבתל אביב יש כבר טלפונים שאפשר לשאת אותם ברחוב (בעיירה שבה גם אלה שיש להם 24 לא מחוברים אפילו לטלפון הרגיל, שקויו קרסו לפני שנתיים) ואנשים מדברים אחד עם השני דרך מחשבים (אבל לא לעבור דרך המסכים, כמו שאנחנו יכולנו פעם, חשבתי, יודע שכל המכשירים שלנו מושבתים כעת, איפה שהם נמצאים).
הוא גם נדהם מהלכלוך שהלחות כאן גורמת.
נראה שבפעם הראשונה ראה ריקרדו איך חיים חבריו, אותם הכיר במטוס כשבאו בפעם הראשונה לישראל.
והוא באמת היה מזועזע.

הנוכחות של ריקרדו קירבה את כולם ומחקה סופית את מחיצות הזרות שעוד היו בינינו. הוא בן אדם כזה, שמתחבר עם כולם, גם הרוסים שבאגף השני, שעד עכשיו לא דיברנו איתם מילה, הם התחילו לבוא לבקר ואנחנו מבקרים אותם: סרגיי, אלכס הענק, ואדים ומרינה. הם מזמינים אותנו לשתות איתם וודקה. גנובה, אני לא יודע מאיפה כי בחנות שלמטה לא מוכרים דברים כאלה, ולמען האמת בזמן האחרון כמעט שלא מוכרים בה כלום. כבר עשינו כמה מסיבות יחד, שרים עם הגיטרה של פבלו אלטו והכינור של ואדים, ומפטפטים על כדורגל מהעבר, על אופנועים ועל תל אביב, כאילו אנחנו חיים בעולם הרגיל.
אני עכשיו גר עם הארגנטינים בדירה של לונה, כי בחדרון שמנו את האופנוע שלו, לצד האופנוע של מוריס בן שושן, ממנו הוא התלהב כי "אופנוע כזה בדיוק היה לקומנדנטה, שרכב איתו בכל אמריקה בשנת 51. אתה יודע מי זה הקומנדנטה" שאל אותי. בטח שאני יודע, כי החברים שלו לימדו אותי ללוות אותם בשיר הזה, השיר הכי יפה בעולם. הוא אמר שהוא חייב לתקן את האופנוע הזה פעם.

והוא גם היחידי שזוכר, או לא פוחד לזכור, את התקופה שהיתה קודם. הוא גם זיהה אותי, כי הוא ראה אותי עם כל חבורת המחץ רוקדים על הבמה כשהיה באיזה פסטיבל רוק שהנחינו עם סטולי הגנוב בקובה. אני זוכר את הפסטיבל ההוא, לא הרבה זמן לפני נפילת השלטון שלנו. להקת סנטנה הופיעה שם, יחד עם אומני רוק לטינו-אמריקאיים אחרים, לא מוכרים.
הוא שאל אותי איפה כולם, ולאן נעלם המנהיג, "הקפטן". הוא זכר את אדרת צמר הכבשים שלבש. מאד התאכזבתי, כי חשבתי שהוא, כמי שחי ב"מובלעת של העולם הפתוח", צריך לדעת עליהם יותר. אבל הוא לא ידע, רק שמע שמועות שאחד מהחבורה נראה בתל אביב, אפילו לא ידע לזהות מי. להפתעתי אמר לי שגם בתל אביב לא מרבים לדבר על הזמן ההוא, "רק התפלאו בהתחלה לאן כולכם נעלמתם".

אני לא יודע מה אמר עלי לאלטו, פבליטו וגרסיאלה, בספרדית המהירה והמקשקשת שלהם, אבל עכשיו אני והם חברים טובים מאד.