יוצא החוצה

הסחורה שהיתה מגיעה לחנות "כל-בו" הקטנה שבקומת הכניסה לבית ברח' הרקפת 12, היתה מגיעה במשאית מאין שהוא, אחת לכמה שבועות, קצת לפני הבוקר. איש המסתורין שפרק אותה, (לפני שעלה אל לונה, שאנחותיה היו מעירות אותי אז חצי שעה מוקדם יותר) היה מניח אותה בשקיות ניילון בתוך חדר המדרגות, כדי שלא יראו בחוץ ויגנבו, ובבוקר היה מגיע בעל החנות עם שני העוזרים שלו ומעביר הכל לתוך החנות.
מזל שידעתי את זה. הלחמים הישנים, הריבות, הקרקרים, שקיות התה וכמה חסות כמעט רקובות שסחבתי ממה שהשאירה המשאית באותו לילה שבו הגיעו הארגנטינאים, קיימו אותי במשך כמה שבועות שבהם עדיין לא התיידדתי כל כך עם השכנים החדשים.

בשביל להתיידד איתם, הייתי צריך להראות שאני יודע לנגן על הגיטרה של פבלו אלטו. אחר כך גם שמרתי להם על הדברים, כשנגמרו להם המעות שהביאו והם היו צריכים לחפש עבודה. אולי בזכות זה הם גם לא שאלו אותי אף פעם איך זה שאני לא עובד.
ואולי מפני שעוד היו המומים, לא שמו לב שאני לא מותווה.
כמעט ולא נשארו עוד בחוץ אנשים לא מותווים.
בשבועות הרבים של ההסתתרות, לא הלכתי לתגלחת החודשית במספרה שממול, אותה הקפידה לונה שאעשה כל חודש אחרי שגזרה את שערי הארוך במספרים השחורים שלה, ביום שהגעתי. השיער שלי התחיל שוב לצמוח, והחלטתי לפזר אותו על המצח, כך שיסתיר את האין-התוויה.

התחלתי לא לפחד לצאת החוצה.
אמנם רק בערב, כשאנשי שהסיירות המקומיות הולכים לשחק במועדוני הסנוקר והקלפים שלהם, שנמצאים במרכז המסחרי של העיירה.
לכאן הם כבר לא מגיעים בערב, מאז שאין כבר בית זונות.
אני הולך ברחובות הריקים, בשוליים של העיירה. משתדל שלא להיכנס יותר מדי פנימה. מתחיל להכיר את האיזור, להרכיב לי מפה בראש.
ממערב, אין הרבה בתים, רק כמה מפעלי תעשייה שנראים נטושים. רוב איזור התעשייה נמצא צפונית לבניין. רוב העיירה הולכת מזרח ודרומה.
האדמה במערב היא שטוחה שחורה. רואים גם את הכביש המוביל החוצה. הוא מתחבר עם רחוב הרקפת, הנמשך אחרי המפעלים מזרחה, מתחבר לרחוב שמקיף את העיירה ויוצא ממערב לבניין שלנו ומתחבר בחזרה עם רחוב הרקפת. הוא הרחוב היחיד בינינו לבין השטח הריק.
גם בצד הדרומי של הרקפת יש שורת בתים ומרכז מסחרי קטן (שם המספרה שהייתי מתגלח בה). ורחוב שהולך דרומה, ונפסק באיזשהן ביצות מסריחות שאולי היו פעם שדות חקלאיים. יש שם איזה שרידים של משהו שיכול להיות כמו כפר חקלאי.
אני הולך מהר, מקפיד על נשימה-נשיפה ונזכר בכל מיני תרגילים שאני עושה תוך כדי הליכה, כמו למשל שחרור מתמיד של הכתפיים עם הידיים.
חוזרים לזכרון שלי כל מיני דברים שלמדתי אצל חפא, וכל הדברים שתרגמתי במפגשי המשולש הסגול. הכל חוזר אלי לאט לאט.
אני מתחיל לחשוב שהגיע הזמן לצאת מכאן. אבל איך? ולאן?
אני מחליט שהסיור הבא שלי יהיה מערבה, לאורך כביש הכניסה.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: