שכנים חדשים

ביום הרביעי היתה התבהרות, ואני קמתי עם החלטה כזאת, שאני אחיה.
ניגשתי לדירה של לונה, לקחתי משם קצת צנימים וריבה, קפה, סוכר, ומיחם חשמלי עם מים. חשבתי לרגע אם לקחת איתי לחדר גם את הרדיו הישן, אבל זה נראה לי קצת כבד.
ישבתי כמה דקות על הספה. עדיין היה שם הריח שלה. אחר כך חזרתי לחדר.
בשארית היום כתבתי לי עם הציפורן, על כף היד, את סיכום חיי עד כה, בשלושה פרקים.
ניסיתי להבין את המשמעות של כל אירוע שקרה, כדי שאוכל לנסות לגבש מסקנה, אולי מכך גם אדע מה לעשות הלאה. לפחות, כך כתבתי לעצמי על כף היד.
הכי מצחיק, שגם ניהלתי על כף היד דיונים בכתב עם עצמי.
יומיים הייתי עסוק בזה.

ביום חמישי בערב הגיעו הדיירים החדשים.
מנועים של אוטובוס נשמעו בחוץ, ושמעתי מישהו אומר: "יש פה ארבע דירות, שתיים בצד הזה ושתיים מאחור. יש לכם דקה לקחת את הדברים שלכם וזהו, מעכשיו זה הבית שלכם". מזל שלא נכנסו קודם לבדוק את מצב הדירות. אבל ידעו בדיוק כמה יש.
מותווים חדשים הגיעו.
קולות דוברי ספרדית עלו במדרגות, ונכנסו ישר לדירה של לונה. הם אפילו לא שמו לב לדלת של החדר שלי.
ידעתי שבאיזשהו רגע אני אצטרך להציג את עצמי.

אבל הם לא במיוחד התעניינו, מן הסתם המזל שלי. חשבו כנראה שבאתי איתם באוטובוס. הם היו שלושה עולים לשעבר מארגנטינה, שני פבלואים שכדי להבדיל ביניהם קראו לאחד פבלו אלטוֹ (פבלו הגבוה) ולשני פבליטו (פבלו הקטן), וגרסיאלה, היא ופבליטו היו זוג.
פבליטו וגרסיאלה היו מדוכאים מאד, כי לקחו להם את הילד לפני שהעלו אותם על האוטובוס.
אמרו להם שלמותווים אסור שיהיו ילדים.
נזכרתי בקולות חזקים מאד של בכי ילדים וצרחת אמהות, שנשמעו בשכונה לאחרונה, נזכרתי גם שלונה והבנות אמרו על זה משהו, שלוקחים את הילדים ממי שיש לו 21.

תפסו אותם כשניסו להסתנן לתל אביב, שלא דרך המחסומים.
בעיר ממזרח לתל אביב שבה הם גרו היו אותם מראות, אותם שיכונים, סיירת מקומית וטרנזיטים שחורים של המשמרות, גם "רחפת השם" של חסידי האדמו"ר היתה שם.
ואותו אד ערפל מזוהם באויר. אבל שם רוב המפעלים היו סגורים.
כשהם היו שם עוד לא קראו לתושבים לקבל את "כרטיסי הזהות" (אמרו שבקרוב זה יקרה) ולכן הם גם לא פגשו עדיין את ההתוויה, אם כי חבר שלהם שנמצא בתל אביב, ריקרדו, סיפר להם על כך דרך משדר אלחוטי שהיה להם. בכמה בתים שהכירו, גם היה עדיין טלפון. אותו ריקרדו הוא ששכנע אותם להסתנן לתל אביב, שיש בה עדיין שפע יחסי וזכויות לתושבים (אין בעיה יש לו קשרים והוא יוכל לסדר להם תושבוּת, ואולי אפילו כרטיס זהות), ובכלל, נעים לחיות בה. כמו פעם. יש גם עבודה. לאחר שהבינו שהמפעלים לא יפתחו מחדש, והשתתפות במהומות המובטלים היומיומיות שפרצו בעיר שלהם רק תוביל אותם אל הטרנזיטים השחורים, שמהם אין איש חוזר, החליטו לחצות את נחל איילון[*] בנקודה הרחוקה מהמחסומים. לקחו איתם רק את הגיטרה של פבלו אלטו, טייפ עם קסטות וכמה ספרים, וליד גבעתיים ירדו אל אפיק הנחל בו דישדשו כמה שעות כשהבוץ מגיע עד ברכיהם, והילד על גבה של אמו. לפנות בוקר עלו על הגדה המערבית, וסמוך לשכונת מונטיפיורי תפסה אותם "סיירת הקרייה" האחראית על תחום תל אביב, והתוותה אותם על המקום, נוהל אוטומטי כלפי עבריינים.
אחרי מעצר של שבוע בבסיס הקרייה, לקחו מהם את הילד, גם את הטייפ עם הקסטות, רק את הגיטרה השאירו להם (וספרים שהצליחו להגניב לתוכה), ודחפו אותם אל האוטובוס שהביא אותם לכאן.

באגף השני גרה קבוצה של רוסים [**] ובהם אחד סרגיי, שהיה היחיד ששירת כמה זמן בכוחות הבטחון לפני שהחליט מי שהחליט להעניש אותו בהתוויה. ממנו למדנו מאוחר יותר כמה דברים על הדרך שבה פועלים כוחות הבטחון, והוא גם סיפר לנו סיפורים שבהתחלה סירבנו להאמין להם. אבל כל זה היה מאוחר יותר, כשהארגנטינים דיברו עם הרוסים והרוסים עם הארגנטינים. בהתחלה הם לא דיברו ביניהם, ולמען האמת גם איתי אף אחד לא רצה לדבר בהתחלה.


הערות לקורא:
[*] "זמן האפשר" שבו אני כותב כרגע הוא מקביל לשנות ה80. איפה שנתיבי איילון היום, היה אז נחל.
[**] נכון שגם רוסים לא היו אז הרבה, אולם פתיחת השערים בבריה"מ קרתה אצלי מוקדם יותר, כבר משנות ה70, ולכן הרוסים לפי ההסטוריה האלטרנטיבית שלי יכלו להיות בארץ כבר בשנות ה80.