שומר על מה שיש

החדר שלי הוא קטן מאד. יש בו מזרון אחד לאורך הקיר, ומאחוריו, צמוד לקיר, לוח עץ עליו אני מסדר את מעט הבגדים שיש לי (סרבל העבודה, שכבר שבוע אני לא משתמש בו, ו2-3 בגדים להחלפה שקניתי בזול בחנות למטה, שקונים בה הכל, כלומר כל מה שניתן להשיג וזה לא הרבה). את יתר החדר אני מחלק עם קטנוע ישן ושחור, לאורך הקיר הסמוך לדלת, מזכרת שלונה מתעקשת לשמור מבעלה המנוח אך אינני מבין למה דווקא כאן. יש גם תא שירותים קטן בין הדלת לבין הקיר של הקטנוע. אין חלון, אך יש, ממול לקיר של המזרון, מרפסת קטנטנה ממנה אני יכול לראות די הרבה: כמה מפעלים ובהם המפעל שעבדתי בו, הרבה שיכונים וגם את הרחובות הסמוכים.
אם היו לי דף ועט. אך אלה מצרכים בלתי ניתנים להשגה, וגם לו היו, מוטב לא להיתפס איתם. יש לי המון מה לכתוב, ואת מה שיש לי אני "כותב" עם הציפורן, על כף היד. מישהו פעם אמר לי, אולי זה היה חפא, אולי מישהו אחר, שאם כותבים ככה, מה שכתבתי נשאר בזכרון ופעם הוא ישוב ויעלה. אבל שוב פעם אני נכנס לדברים אסורים כאן. חפא וכל אלה, הבטחתי לעצמי להפסיק לחשוב עליהם.
דברים שאסור להתגעגע, לחשוב, להיזכר, לחלום. מספיק קל להשתגע גם ככה.
ומצד שני, מה כבר יש לי לעשות, ולמה בעצם לא להשתגע, מה טעם להישאר נורמלי, מה טעם בכלל.
גם גיטרה הייתי רוצה שתהיה לי כאן. כל בוקר אני מתעורר עם שירים בראש, אבל את רובם אני שוכח כי אין איפה לשמור אותם. יש שירים שאני זוכר, בייחוד כאלה שההלחנות שלהם כבר קיימות. למשל השיר הזה, שכתבתי אפשר להגיד תרגמתי לאיזה לחן לועזי:

בתוך ים שברונות לב שוקע
מנסה למצוא את החוף
כל כך הרבה זמן
כל כך הרבה זמן
סיפורים מוזרים שומע
תוהה מה לא היה נכון
כל כך הרבה זמן
כל כך הרבה זמן
תשמור, תשמור, תשמור
על מה שיש
תשמור, תשמור, תשמור
על מה שיש
על מה שיש

אני מנסה לעשות ספורט. מרגיש שהגוף שלי התנוון מרוב שעות של עמידה במפעל, ומאי עשייה של כלום חוץ מזה. עושה תרגילי כפיפה, שכיבות סמיכה, התמתחות ליד הקיר, או סתם מניע את הגוף. מרגיש שבא אלי איזה כח, כאילו מימים אחרים. אחר כך חוזר אל המציאות, כשבחוץ לילה, ערפל וגשום.