הבריחה (סיפורו של חפא, ד')

חפא לא האמין שהרגליים שלהם יעמדו במעמסה ויהיו מסוגלות לעשות ולו צעד אחד, אחרי שכל כך הרבה זמן הם נמצאו במצב עמידה ונאבקו שלא לישון, והוא היה בטוח שגופו היה לאבן ולא יישמע לו.
אבל מיד לכשנשפכו אל האור החיצוני החד, פתחו רגליהם כמו בריצה משל עצמם ונשאו אותם לברוח, דוחקים בין עשרות אלפי השבויים שנשפכו מכל עבר, החוצה, החוצה מן המשטח הענק. חפא גם היה בטוח שינסו לעצור אותם, אבל כמו שאמר המוביל, אף אחד לא שם לב לקיומם, והם יצאו מהר מאד מן המתחם, וכשעברו את קו החומה המגנטית שסביבו, הפכה ריצתם לריחוף, בגלל כח המשיכה הקטן של האסטרואיד.

ואז התחיל חפא להתפלא שהם עדיין נושמים, כי מן הרקיע השחור שמסביב היה ברור לו שאין לאסטרואיד אטמוספירה. חפא הגיע למסקנה שהם כבר לא נמצאים בעולם החיים, אלא בעולם הבא.
מאוחר יותר הסתבר לו, שבין החברים שנמלטו איתם, היה אחד בעל יכולת טלפתית גבוהה במיוחד, שחשב בשבילם בועות גז מתאים לנשימה, ובתוכן רצו-ריחפו.

מלמעלה הם השקיפו על המנהרות שהיו בהן, והן נראו להם חיות ורוחשות, כמו תולעים רבות ואולי היתה זו חיה אחת בעלת שלוחות תולעתיות רבות.

המוביל הביא אותם אל קצהה של בליטת סלע ומתחתה תהום. בזהירות נאחזו בסלע והתחילו לרדת בקיר, עד שנכנסו אל תוך מערה. שם הכריעו את חפא ואת חבריו מכאובי הגוף, והם התעלפו.

מעליהם המריאה עננת יתושים אפורים, נושאת איתה משלוח חדש של חיילי כפייה אל החזית.